שעשועים בשאול

1944. בודפשט מופצצת ומופגזת. בתים קורסים ותושבים נהרגים ברחובות. במרתף של בית, גברים, נשים וילדים מצטופפים יחד ימים ולילות. הם כוננו להם מין גיהנום קטן משל עצמם, ספק הרואי ספק אבסורדי, כדי לנסות ולשרוד את המלחמה. הנובלה "שעשועים בשאול" מספרת את סיפורם.
המלחמה הסתיימה. שניים ששרדו בעיר ההרוסה הם צעיר וצעירה שנשארו בגפם. הוא בחור קודר, גדול, מגושם וחזק, תם ואולי אף רפה שכל במקצת; היא צחקנית, חיננית, זריזה ופקחית. הם נהיים זוג אוהבים ומתאמצים עתה לשרוד את הרעב והעוני שהניחה אחריה המלחמה. הנובלה "הענק" מספרת את סיפורם.
שתי הנובלות יחד מספרות את סיפור החורבן האיום שהיתה מלחמת העולם במבט מלמטה: מהמרתף, מהרחוב. מבט שבו נראים בני אדם יחידים – קטנים שכמותם מול האסון הגדול – במציאות היומיומית הפרטית שלהם בתוך ההתרחשות ההיסטורית שמאיימת להכחידם. והמציאות הזאת, השאול הזה – יציר כפיו הלא נסלח של האדם – כשהוא מצויר בעטו של מספר ריאליסטי גדול, יש בו הכל, למרבה התדהמה: לא רק זוועה וכיעור כי אם גם יופי ופיוט, ואפילו צחוק ושעשועים.
אמנות הסיפור של טיבור דרי היא מופת של כתיבה הומניסטית – כתיבה שבאנושיותה העמוקה, הפשוטה והחכמה כאחד, באהבת האדם שבה, מעוררת עם הצער הגדול גם סוג של תקווה.