תת תרבות פאנק

אנגליה בשנות ה-70 נחשבה ל"ילד החולה של אירופה": מדינה מוכת שביתות, אבטלה ושירותים ציבוריים מתמוטטים. על רקע חברתי זה צמחו מספר תופעות תת-תרבותיות מרתקות, כמו תרבות "גלוחי הראש" ו"הרוק הזוהר". תת-תרבות הפאנק, אשר הגיחה רשמית עם להקת הסקס פיסטולס בשנת 1976 וזעזעה את הציבוריות האנגלית בצורה חסרת תקדים, הנה הבולטת מביניהן. אולם הפאנק לא היה רק תופעה מוזיקלית, הוא היווה גם סגנון, דרך התבטאות והתנהלות, סגנון אופנה ולבוש, אטרקציה תקשורתית, ובעיקר אופן הבעה לאלפי צעירים וצעירות מובטלים ומשועממים.

לראשונה בעברית מופיע ספר המנתח את תופעת הפאנק. ספרו של דיק הבידג´ תת-תרבות: פאנק - משמעותו של סגנון נחשב לספר בסיסי להבנת התופעה. מאז צאתו לאור בשנת 1979 הוא הפך לספר חובה ללימודי תרבות, כמו גם להבנת התרבות הפופולרית האנגלית, תרבויות צעירים בכלל וסגנון הפאנק בפרט.

הבידג´ ממקם את התופעה בתוך מסורות תרבויות הצעירים האנגליים שצמחו לאחר מלחמת העולם השנייה; הוא מראה כיצד צמח הפאנק כתגובה לתרבויות המיעוטים הצבעוניים במרכזים האורבניים של לונדון וכתגובה למשבר האורבני-כלכלי שפקד את אנגליה במהלך שנות ה-70. הוא מצביע על סגנון ההתרסה והמרד כבעלי מאפיינים צורניים-אסתטיים בתוך תופעת התת-תרבות.

גישתו הייחודית והחדשנית של הבידג´, אשר באה לידי ביטוי בניתוח פרטני של אופני ההבעה של אותם "צעירים זועמים" והנסמכת על תיאוריות של לימודי התרבות – בעיקר אלו הנוטות לניתוח סמיוטי של תופעות תרבותיות, כגון זו של רולאן בראת – יצרה ספר בעל מעמד קנוני בתרבות המערבית בת-זמננו.