אמנות הסיפור

את ג'ורג' אליוט (Eliot, 1819־1880) – שם העט של הסופרת הבריטית הויקטוריאנית הגדולה מרי אן אוונס (Evans) – אין צורך להציג במחוזותינו. כבר למעלה ממאה שנים – מאז תרגומו פורץ הדרך של דוד פרישמן מ־1924 לרומן הפילושמי והציוני שלה, 'דניאל דרונדה' (1876) – שיצירותיה רואות אור בעברית (פעם אחר פעם ובכמה וכמה תרגומים), שרחובות נקראים על שמה (בתל־אביב, ירושלים וחיפה) ומסות ומאמרים (שחלקם נכתבו כבר בסוף המאה ה־19) מוסיפים לעסוק בכתיבתה ובדמותה.
הקובץ שלפנינו מעניק לקורא העברי הצצה ראשונה לקורפוס העיוני של אליוט, שנודעה גם כמבקרת חריפה ומלומדת, שכתבה רבות על שירה (ובהרחבה יתרה על היינריך היינה), על סיפורת, היסטוריה, תיאולוגיה, מוסיקה, פילוסופיה, תיאטרון ואמנות. בין לבין גם הספיקה לתרגם את 'תורת המידות' של שפינוזה, לחבר מבוא לספר בראשית, ולמעלה מכל, להיעשות לסופרת הנערצת בדורה.
הנרי ג'יימס, הסופר האנגלי הנודע, היטיב לשרטט את דמותה: "מה שמפליא ויוצא־דופן – והדבר נותר בלתי־מובן ומסתורי – הוא שגברת אנגלייה שקטה וחרדתית, שאינה מרבה לצאת את ביתה; גברת רצינית, ידועת חולי, חסרת חיוּת והרפתקנות, הצליחה – בענווה ובלי רעש וצלצולים – לשכנע אותנו כי דבר בעולם אינו זר לה; היא הצליחה לברוא ציורים עשירים, עמוקים ומופתיים של חיי האדם על ריבוי צורותיהם". לאחר המפגש שלהם, התייחס ג'יימס בהרחבה, כפי שעשו רבים מבני התקופה, גם לחזותה המרשימה של הסופרת: "היא מכוערת להלל – ודוחה להפליא. יש לה מצח נמוך, עיניים אפורות יובשניות, פה ענק שמלא בשיניים עקומות, וסנטר ולסת שאין להם סוף [...] ובתוך הכיעור העצום הזה שוכן יופי עז, שבתוך דקות ספורות פורץ החוצה ומכשף את הדעת, עד שסופך, כפי שקרה לי, להתאהב בה". הפליאה והאהבה שאחזו בג'יימס לא פסחו גם על וירג'יניה וולף, שהצהירה במסה היפה שהקדישה לסופרת הנערצת, כי "לקרוא בג'ורג' אליוט בתשומת־לב פירושו לגלות כמה מעט ידוע לך עליה [...] שכלה היה חריף מכדי שתבקש לשנות את העובדות ונפשה הייתה גדולה מכדי שתבקש לרכך את האמת החמוּרה"; גם הענק הרוסי, לב טולסטוי, נשבה בקסמה, ובמיוחד באלמנטים הדתיים של כתיבתה, והעיד כי הותירה עליו "רושם עז ביותר". אפילו ואן גוך גמר עליה את ההלל במכתביו: "אליוט היא רב־אמן של מלאכת הביצוע. אך מעבר לכך, מצוי בה אותו ערך מוסף, מעין גאונות יחידה במינה שעליה הייתי אומר: ייתכן שהקריאה בספריה משביחה את האדם – או – שספריה מפיחים בך רוח חיים. אין הרבה סופרים שהם טובים וכנים, באופן מהותי, כמותה".
במבחר הצנוע שמוגש כאן תחת הכותרת 'אמנות הסיפור' כונסו שבעה מאמרים, מקטעים ומסות, המוקדשים כולם – מזוויות שונות – למלאכת כתיבת הסיפורת. שישה מהם נמצאו בעיזבונה של המחברת וכונסו לאחר מותה בספרEssays and Leaves from a Notebook (1885), ולצדם נדפסת כאן במלואה מסתה הארוכה, השנונה והידועה ביותר – 'רומנים מטופשים שכותבות גבירות'Silly Novels by Lady Novelists) ), שראתה אור ב־1856, ושמבחינות רבות נקראת כאילו נכתבה היום: "ברגע שאישה מגלה גאונות או כישרון אמיתי, השבחים שהיא זוכה להם מתמתנים, ואילו הביקורת מחמירה. נוצר מעין איזון תרמו־דינמי: כשכישרונה של אישה אפסי, השבחים העיתונאיים מגיעים לנקודת רתיחה; כשהישגיה בינוניים, הטמפר־ טורה מזכירה יום קיץ חמים; וכאשר הכותבת מצטיינת, התלהבות הביקורת צונחת אל נקודת הקיפאון".