אני לא הכרתי את אנרי קוריאל

"כגחליליות המאירות את חשכת הלילה בקיץ, כך הבליחו מדי פעם בחיי דמויות שהמפגש עמן שפך אור על חשכת הימים. בלי שום תכנון מוקדם או מחשבה תחילה, הן ניקרו בדרכי בתקופות שונות על ציר חיי, במקומות שונים בעולם, בנסיבות שונות. אבל תמיד, תמיד מצאתי את עצמי נמשך אליהן, מנסה לפענח את סוד קסמן, את פשר הִקסמותי מהן. רציתי להבין מה מקשר ביניהן, למה ה´היכרות´ עמן הציתה בי זיק רדום ויצרה בי תחושה של קִרבה ומדוע בחרתי לכתוב דווקא עליהן."אולי כיוון שלכל הדמויות האלה מכנה משותף אחד – ההליכה עד קצה המחשבה והאמונה. לואיז מישֶל, אנרי קוריאל, בנז´מן פֶרֶה, ז´ורז´ ברסאנס, פֶּרסי בּיש שֶלי, פול גוגן, ז´אק ברל, ג´ק קוֹפּ, יאן ראבּי, נלסון מנדלה, חיים הנגבי – דומה שכל האנשים האלה – לפחות בראייתי הלא-מושלמת – הרחיקו עד קצה גבול מחשבתם ואמונתם בערכי הצדק, החירות, השוויון והאחווה וחיו את חייהם עד קצה גבול היכולת, תוך שהם משלמים מחיר יקר כדי לשמור על חירות המחשבה – מי בחייו האישיים, החברתיים או הכלכליים, מי בחירותו שלו ומי בחייו. הם היו נאמנים לרעיונות הכלל-אנושיים שהניעו אותם ובכך העניקו את המשמעות הגדולה ביותר שאדם יכול להעניק לחייו – לחיות אותם עד הסוף.האם זוהי אכן התשובה? סיפורי המסות האלה שנולדו במסעות במקומות שונים בעולם, הם, במידה לא מבוטלת, ניסיון לברר גם את הנקודה הזאת."ראובן מירן הוא סופר, מתרגם ומו"ל, בוגר ומוסמך בפילוסופיה מאוניברסיטת הסורבון בפריז.ספריו הקודמים ב´נהר ספרים´: זיכרונות מעונה מתה (2006), אנה והציידים (2009).