אסור לספר לסבתא

"את יודעת, אנוצ'קה," בבושקה הוציאה צלחת מהארון. "אני חושבת שאנשים הם כמו צלחות."
היא פתחה את דלת המקרר והוציאה מתוכו פרוסת לחם וצנצנת קפה, שבתוכה שמרה את ריבת הפיג'ואה הירוקה שכל כך אהבתי.
"גם צלחות," הסבירה, "כמו אנשים, אף פעם לא באות לבד." היא ניגשה להוציא צלחת לעצמה.
"גם להן יש משפחה. וברגע שאחת נשברת קשה מאוד להדביק בחזרה."
היא התבוננה בי בשקט, ממתינה שאוכל. אף שאמרה שאני לא חייבת אם אני לא רעבה. היא סיפרה כיצד ברטה, אמא שלה, היתה מכריחה אותה לסיים מהצלחת. לא עניין אותה אם כבר היתה מלאה. "אוי, דוצ'ינקה." בבושקה נדה בראשה. "צריך לדאוג טוב־טוב לצלחות," אמרה. "גם אם לפעמים מופיע בהן סדק. חייבים למצוא את הדרך להדביק אותן חזרה."



סבתא של אנה לא רוצה מטפלת. היא מסרבת להכיר בהזדקנות ולא מבינה לאן נעלמו כולם, ובשביל מה הביאו לה את המולדובנית שמסתובבת לה בין הרגליים. אומנם היא אחרי אירוע מוחי, אבל היא מתעקשת שראשה חד מתמיד. בזמן שהנכדה שלה, אנה, נמצאת על סף החלטה גורלית שתקבע את עתיד הזוגיות שלה, קולה של סבתא אלה מלווה אותה בסיפור משפחתי אחד אחרון, או אולי ראשון. אנה מחפשת בסיפור תשובה לשאלה שרודפת את המשפחה שלה במשך שלושה דורות – מה קורה כשאימא לא רוצה ילדים?


אורטל מ. טיורין היא מהנדסת חומרים וחוקרת. אסור לספר לסבתא הוא ספרה השני.