אסירת חופש

לַלַּיְלָה שָׂפָה מִשֶּׁלּוֹ / הַמִּלִּים סַלְחָנִיּוֹת / דֶּרֶךְ נַקְבּוּבִיּוֹת גּוּפְךָ / הַכֹּל מוּבָן / וּמֶזֶג הָאֲוִיר רָגוּעַ / עַד בּוֹא הַבֹּקֶר, / הַמִּלִּים בָּאוֹר הוֹפְכוֹת נוֹקְבוֹת / הַשָּׂפָה זָוִיתִית / אֲנַחְנוּ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת / הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּאִירָה מַקְשִׁיחָה מִלְּמַעְלָה / מֵעַתָּה וָהָלְאָה –/ רַק בַּלַּיְלָה.

"ללילה שפה משלו", כותרת מיכל דורון בספר שיריה החדש והמרגש, 'אסירת חופש', ומוסיפה "המלים סלחניות דרך נקבוביות גופך". כמה רוך, חמלה ועדינות, מקופלים במלים הללו.

דורון מזמינה אותנו למסע. זהו מסע אשר מתחיל בלילה ומסתיים בלילה, אך תוכו רצוף שירה – בין "מלים סלחניות" ל"שפה זוויתית" – זאת שפת היצירה, שפת החלום, שפת הבריאה.

"הַלְמוּת הַלֵּב טִפְטְפָה עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן", במקום אחד מתארת מיכל רגע של פעימה, ובמקום אחר מתארת אהבה במלים כה נדירות: "בְּלֵילוֹת אַהֲבָה / הָרָקִיעַ מִתְכַּסֶּה מֶשִׁי לָבָן / חֲלִילֵי הַצִּפּוֹרִים / מְלַוִּים בִּצְלִילֵיהֶם אֶת רַחַשׁ הֶעָלִים / וּפְתִיתֵי זָהָב בְּאֶגְלֵי טַל, / מַרְוִים אֶת לֵב הַשִּׂיחִים / שַׁלְוָה."

שירתה של דורון עשירה, רגישה ומגוונת בתכניה – נעה מהילדוּת, דרך ציר הבית, עולם האהבה, הולדת האני והטבע, ועד למהות החיים כיום – אשר גם אם "דוקרים הכוכבים הקרובים", דְּעי: "שְׁמֵי מַלְכוּת שֶׁלָּךְ הֵם".

המשורר והעורך – יקיר בן-משה

אסירת חופש / מיכל דורון

שיריה של דורון חושפים בפנינו שיחה חרישית המתקיימת בנפשה, בינה לבין עצמה, ובמילותיה – בינה לבין ציפור נפש עלומה שבתוכהּ המוּכּרת רק לה.

והשיחה הזו היא על החופש. אנחנו קשורים בשלשלאות; נולדנו כפי שאנו, כבולים בתוך גוף, בלא שניתנה לנו האפשרות לבחור אחרת. ואולי אנו כבולים גם בתוך נפש? ואולי אין לנו חופש כלל?

והציפור שבתוכה לוחשת לדורון להתמודד, לצאת אל החופש, לא להיכנע – לפעול ולא לקבל פסיבית את שישנו. לחיות ולא רק להיות.

ומתחוור כי שיחת הנפש הזו על החופש היא מהותית; על אף הספקנות וההכרה בסופיות ובשרירותיות המאפיינות את חיינו, הדיאלוג הזה עצמו מוביל לתחושה בראשיתית של חירות פנימית. ובמילים אחרות, דורון מגלה כי עצם ההתחברות שלה לשיח הנפשי הזה המתנהל חרישית בתוכה הוא ביטוי לחירות אמיתית. ותחושת חירות פנימית זו היא ביטוי לשעת חסד המובילה ליצירה אישית – לפואטיקה.

על רקע זה לדעתי יש להבין את ספרהּ זה של דורון ואת שמו האוקסימורוני – דורון היא אסירה, אבל לא במובן שהיא נכפית לפעולה על ידי אחרים, אלא במובן זה שהיא נכפית לפעולה מתוך עצמה, מתוך חירות פנימית. היא כביכול אסירה של עצמה – של גופה ושל נפשהּ, אבל היא איננה אסירה של זולת השולל ממנה את חירותה. וטוב לה להיות אסורה במה שבתוכה, בידיעותיה, כי זו משמעות המונח 'חופש', כי  חופשי הוא מי שכבול בתוך ידיעותיו.

במובן הזה אפשר לומר כי דורון היא לא רק 'אסירת חופש' אלא היא אף אסירת תודה; היא אסירת תודה לידיעות הפנימיות שבתוכה, לשיח הפנימי שבתוכה על החופש, המניב תחושה של חירות פנימית ויצירה אישית. אני חושב ששורות אלה משירה המפוכח "לאושר יש סוף" מבטאות היטב את העניין: אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת / דַּקָּה דּוּמִיָּה / לְזֵכֶר אוֹתֶנְטִיּוּת / הַתְּחוּשָׁה / דַּקָּה / מְזֻכֶּכֶת / וּשְׁקֵטָה / עִם נַפְשִׁי כְּמוֹ כְּפָפָה, רַכָּה, / אוֹ אָז חֵרוּתִי תִּהְיֶה מְלֵאָה.

הסופר והמשורר – צדוק עלון