אפילו שבוקר

לילה טוב
אַחֲרֵי תֵּאַטְרוֹן הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁגִּשְּׁשׁוּ אֶל קֶשֶׁת הַפְּלַסְטֵלִינָה,
אַחֲרֵי צִפָּרְנֵי הַדִּינוֹזָאוּרִים שֶׁשָּׂרְטוּ אֶת מַחְשְׁבוֹתַי,
אַחֲרֵי שְׁנִיצֶל יָתוֹם שֶׁנִּרְדַּם בַּצַּלַּחַת,
אַחֲרֵי פְּתִיתֵי תִּירָס בַּתַּחְתּוֹנִים שֶׁעַל רִצְפַּת הַמִּקְלַחַת,
מְצַוַּחַת בְּלַחַשׁ שִׁירֵי עֶרֶשׂ
וּבְחֶשְׁכַת הַהַרְדָּמָה
צָף הַזְּמַן.
יָרֵחַ מְהַבְהֵב חִוָּרוֹן בַּחַלּוֹן
וּפֶטֶל שָׁחֹר אֶחָד
נֶאֱבָק עַל חַיָּיו בַּמִּרְפֶּסֶת
"אפילו שבוקר" משמיע את כל הזמנים והאיברים של האישה הכותבת. הספר מצטרף לשרשרת חדשה של נשים, שמצאו דרך ליצור בתנאים של מצור. מתקיים בו שדה אנרגיה מקבילה לאהבה: רזיסטאנס של אימא שבועטת בסייחהּ. האֵם הזו אינה יוצאת מדעתה; מתוך מציאות בלתי אפשרית היא מצליחה להשיב לעצמה שברירים "מאותה חרסינה". הטקסט של עומר הוא מארג צבעוני של פיסות קיום חתוכות, דמויות-חלום, בעלות ממד ויזואלי שקט-אך-עוצמתי. הכותבת מזיחה את הדרמה החיצונית הרועשת אל פנים הבית, אל אזור המחיה האינטימי של המשפחה. ידי האם עסוקות, אך מוחה משוחרר ויִצרי והעצמי שלה נפרד מן האימהי. למרות שהזמן והמרחב הפיזי שלה תפוסים בעצמים וברעשים של שגרה נמלטות מתוכם ציפורים שרות.
לקחת אוויר, להיות לרגע מעל פני האדמה, מעל לקרקוע שדורשת הקטגוריה "משפחה". הטריטוריה המסומנת כאן מצויה בין הקיום המטאפיזי לבין הקיום הטריוויאלי. זה קורה בעיקר בלילה כשהעולם הולך לישון. או אז, מתעוררת האם אל מילותיה, אל עמל יומהּ. האם הזו כותבת, יש לה פה. היא לא מחוקה, לא נספגת במציאות; היא נוכחת, למרות שהיא גם מרחפת, והכתיבה היא קרש הצלה עבורה: איבר מאחה ומחבר בין מים לשמים.
בזירה ששמה "בית" פינת משחקים של ילד הופכת לשולחן כתיבה מאולתר. כל שיר הוא טקס השבעה יומיומי של 'היכן אני נמצאת?' בלב הדרמה הנצחית, נטולת המקום והזמן, של הקיום הנשי.
ד"ר אפרת מישורי