בידי מלאכי המים

מַה לָךְ לִשְׁמֹר כָּךְ עַל הָאֲדָמָה, הַתֶּלֶם,
אֲנִי בְּהִנָּצֵל מִלֶּס מִדְבָּר, כְּמִקְשַׁת נָהָר נַעֲשֵׂיתִי.
בָּאתִי לָתוּר אִתָּךְ יַחַד בַּיַּעַר

לְחַלֵּץ עִיר אֲבוּדָה, בָּאתִי
לְנַפּוֹת זֶהוּת פְּדוּיָה, לָשֵׂאת פָּנִים אֶל הַשְּׂרִידִים,
רְאִי אֵיךְ נִבָּטִים הֵם מִבַּעַד לְעַנְנֵי מִשְׁחָק,
מִתְחַשְּׁרִים בְּשׁוּחוֹת, בִּמְצָרִים, בָּעֲבִי הַצַּעַר,
אֵיךְ בִּשְׁקוֹעַ יוֹם מֵסִיר מֵעֲלֵיהֶם הַיָּרֵחַ שִׁכְבוֹת חֹשֶׁךְ,
מַעֲרֶה זִקָּתֵנוּ זוֹ אֶל זוֹ,
מַכְרִית אֶת זֶה הַדִּין:

הַזְּמַן מְחַיֵּב נְפָשׁוֹת
בַּהֲרֹס לֵב לְשֵׁם גִּלּוּי.
'בידי מלאכי המים' נוצר מתוך אובדן בלתי נתפס של אח, אב ואם, זה אחר זה: "הַמָּוֶת בָּא בְּהֶמְשֵׁכִים". מתוך תהום האבל נוסקת ענת חנה לזרע אל הישג פואטי נדיר. במבט צלול וחף מרגשנות (אַף שֶׁעֵינַי אֲסוּרוֹת / בְּמֶלַח וּבֹץ / אֲנִי רוֹאָה, מוּרָדִים כּוֹכָבֶיךָ / מִן הָהָר לְפִירִים, נִצְרָפִים בָּאֱמֶת") ובכתב יד עשיר וייחודי היא מצליחה להתמיר את מכות הגורל ולחצוב מהן אלגיה יפהפייה על כל החולף והחומק. המים, לא בכדי, הם חומר יסוד בספר הזה – מי הרחם הראשוניים: "נָהָר אִם אֶזְכֶּה לַחֲצוֹת, אֲגַם לִצְלֹחַ, / וְרָאִיתִי בָּם רְחָמִים"; מים משיטים מן החיים והלאה: "רַפְסוֹדָה חוֹלֶפֶת מִזֶּה הָעוֹלָם", "בְּבֵית הַחוֹלִים נַהֲמַת / מְצוּלָה מִתְעַמֶּקֶת / מָטָה"; נושאים את קול המתים: "מְרַחֵף אָחִי הַמֵּת, נוֹדֵד, קוֹרֵא לַשֵּׁפֶל בְּשֵׁמוֹת מְעוּטֵי דָּם, / לְאוֹהֲבָיו בְּקוֹלוֹת מַיִם שׁוֹפְעִים"; אך גם מעידים על חיים: "אָנוּ בָּאוֹת בְּעִקְבוֹת הַמַּיִם" ומעניקים נחמה: "מִלְמוּל הַמַּיִם מְשַׁכֵּךְ חִיל אֲבָנִים".
בדומה להרים המתגלגלים במים באחד השירים, 'בידי מלאכי המים' מחולל אלכימיה בין חיים ומוות, אבל ושירה.
טל ניצן