גליתי לשירה את הכל

כְּבָר שָׁנִים שֶׁאֲנִי מֵתָה
כְּבָר שָׁנִים שֶׁאֲנִי חַיָּה
כְּבָר שָׁנִים שֶׁהַחַיִּים
מַפְרִיעִים לִי לִחְיוֹת

אם בספריה הקודמים העמידה אפרת מישורי את החיים לרשות האמנות, הרי בספר זה האמנות שלה מעמידה את עצמה לרשות החיים. את הפואטיקה הייחודית לה - את הברק הלשוני, את משחקי הצורות והתחכום המבני, את הלירי ואת הפילוסופי - מישורי רותמת כאן לסיפור שטרם סיפרה: פגיעה מינית שעברה בילדותה.

לִשְׁכֹּחַ זֶה לִזְכֹּר
בְּלִי כְּאֵב

נופי הכנרת, ערש הולדתה של מישורי, ובית הוריה המשכיל והמלא סתירות, חייה הבוגרים כאישה וכמשוררת, כל אלה נוכחים בספר כרקע לזיכרון שהודחק ושב. השירה היא גם שותפה לסוד ובת-ברית, אך גם סימפטום מרהיב, כלי להסחה והשתקה: צורה שמגלה ומכסה קול דוֹמם.

הַשָּׂפָה פְּצוּעָה כֻּלָּהּ, לְמִי אִכְפַּת?
בּוֹעֶרֶת בִּדְלֵקָה תְּמִידִית, לְמִי אִכְפַּת?
הָעִקָּר הַהַבָּעָה הַמְּטֻפֶּשֶׁת עַל הַשְּׂפָתַים

זהו אולי החשוף שבספריה של אפרת מישורי. הפגיעה נוכחת ומשתרגת בכול, אך אינה הסיפור כולו. זוהי יצירת אמנות מורכבת, עשויה בקפידה, המשחקת מחבואים עם העבר ועם השלכותיו. מישורי בונה בה עולם לשוני כואב, אבל גם קרקסי, שהוא עצמו הצעה פואטית ועמדה נפשית בעולם.

לִהְיוֹת וְלֹא לִהְיוֹת
זֹאת הַתְּשׁוּבָה