דגימבבטן

*
מִלִּים נִפְתָּחוֹת כְּמוֹ פְּרָחִים מִנְּיָר
בַּאֲגַם הַמֹּחַ שְׁטוּף הַשֶּׁמֶשׁ הַלָּבָן
אֲנִי מַשְׁקָה אוֹתָן בְּלִימוֹנָדָה וּפַּאי תַּפּוּחִים
שֶׁהַשֵּׁף פִּזֵּר עָלָיו הַרְבֵּה אַבְקָה
טוֹבֶלֶת בְּנָהָר שֶׁל שׁוֹקוֹלׇדׇה
פְּרוּסַת מִשְׁאָלָה חֲמַצְמַצָּה [...]

ספר ביכוריה של עדי ספרוני משליך לעברינו את צרור המפתחות המלא, שממנו עשויים חייה של אישה יוצרת: אימהות, יצירה, זוגיות, נשיות, מיניות, יחסים עם משפחת המוצא וגם הרהורים כלליים אודות העולם. אותו סוג של עושר גוונים ותתי-גוונים מוצא את דרכו גם לתחום השפה. כמי שגדלה בבית דתי, ספרוני מפעילה בשיריה את כל גירסת הדינקותא שלה – התנ"ך, המשנה, הסידור, וכן יוצרים כמו עגנון, דבורה בארון, ביאליק ועוד – ולצד אלה היא עושה שימוש חופשי גם בשפה החיה, המדוברת, הבועטת, שבה אף הסלנג והקללות מקבלים מקום שווה ערך: "כוס אמק של התחת של הדודה של הזין של השכנה" היא כותבת בתוך שיר, הערוך בצורת מחזור התקיעות לראש השנה מן הסידור.
שירי האימהות הנדירים שלה הם שירי חירום, תחושת האין-מוצא בולטת בהם. כל המרחב תפוס בתינוקת ובגידולה, והשירים שנכתבים תוך כדי הטיפול בילדה הם שירי מילוט, נמלטים אפילו מהאם עצמה, מידיה העסוקות, מהמחשבות שרצות בתוכה כמו חיה שנמלטת החוצה ומעידה על חיים נפרדים בתוך מצב של חוסר נפרדות.
לא רק עמדה של אימא יש כאן. לפעמים הכותבת היא בת לאימה ובת לאביה, לפעמים בת זוג, לפעמים אישה-יוצרת שמחפשת את מקומה בְּעולם, שמבקש הגדרות חד-ממדיות, רוצה לומר: או שאת מינית או שאת 'כותבת רצינית'.
ד"ר אפרת מישורי