האלכסון של אמש

  הוד והומור וחסד פתאומי מאכלסים את שירתו של ישראל נטע, חבר קיבוץ בארי שבצפון הנגב. הוא משורר מתבונן, איש של קשב, צלם במלים. באיזושהי נקודה במרחב שירתו נמצא "אני", אבל מהו האני הזה לעומת ריח אדמת הלס, לעומת צבעי המדבר, לעומת הזיכרון התרבותי המצטבר של בן הארץ והמוזיקה שבשפת תושביה. כוחו של הטבע לעורר פשטות ופליאה מתמזג בשירת נטע ברגעים חולפים של חיי משפחה, מלידה עד מוות. האהבה והכיליון, היש והזיכרון, הולכים בה יד ביד, מעניקים משמעות לחוויה האנושית, ולו לרגע. האלכסון של אמש הוא ספרו הרביעי של ישראל נטע, יליד 1956, חתן פרס יהודה עמיחי לשירה, וגם בו ניכר קולו השירי המשוכלל והמפתיע. אף על פי שהוא נשען על מסורות קיימות - החל בשירה השקולה וכלה בפואמה הקצררה בפרוזה, החל בשירה הפסטורלית וכלה במזמורי תהילים – נטע משלב ביניהן באופן מרתק וכמו מסמן בספריו טריטוריה פואטית משלו. בַפּיְורְֹדִים שׁלֶ הַחִטָּה כבְָּר נזְִרַק מְעַט זָהָב. בְרּוֹם הַגִבְּעָה: שׁלְשֹהָ עֲצֵי אֵשֶׁל עַתִּיקִים. שׁורַּת בְרּושֹׁיִם נצִבֶּת לאְרֶֹך פּרְַדֵסּ נפִקְָד, וְכתֶם חַרְציִוּת פּורֵֹץ הֵיכָן שׁהֶַמְרַסֵּס הֶחְמִיץ כמַָּהּ מֶטרְִים. בָאָּזְנַיִם עוֹד מִתְנגְַנּיִם אַמְדורְּסְקִי הַבֵּן וְגורְיון הַזָקֵּן. שׁרִָים שִׁיר הַשִּׁירִים. עַרְשֵך רַעֲננָהָ. אָיֹם כנַּדְִּגָלּוֹת. סופֹסְוֹף הֵבַנתְִּי מַה הִתְכוֵַּן עֲקִיבָא: קדֶֹשׁ הַקֳּדָשׁיִם.