הבריחה מן הארמון המכושף

ספר זה הוא מחקר ראשוני העוסק ביחסים בין המשורר אברהם שלונסקי ובין אחד-עשר מסופרי דור תש"ח: משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי, אמיר גלבע, ע' הלל, דן בן-אמוץ, מרדכי טביב, ס' יזהר, חנוך ברטוב.

סופרי דור תש"ח ראו בשלונסקי את 'האב הגדול', 'המאסטרו', שקידם את פניהם במאור פנים, פרסם את ביכורי יצירותיהם והגן עליהם מפני הצנזורה המרקסיסטית. אולם ברבות השנים הם מרדו באוטוריטה שלו, בדעותיו הפוליטיות ובשירתו. חשוב היה להם לצאת מחסותו ולברוח מן "הארמון המכושף" שבנה להם.

מערכות היחסים שנוצרו בין שלונסקי לסופרים הצעירים הן דרמות אנושיות מורכבות ונפתלות שלכל אחת מהן ייחוד משלה: אין דומה המרד החריף והבוטה של משה שמיר בשלונסקי לרצונו של חיים גורי להחליף את "אבהותו" של שלונסקי בזו של אלתרמן או להכרת התודה של מרדכי טביב ויגאל מוסינזון.  

הספר מתמקד ברגעים מכוננים בחייהם של הסופרים הצעירים: פרסום היצירה הראשונה או הספר הראשון והזיכרון של מי שסייע להם לפרוש כנפיים או קיצץ את כנפיהם.

הפרק האחרון עוסק בתגובתו של שלונסקי למרד ומתאר כיצד הפך שלונסקי מ'מאסטרו' כול יכול, שסופרים צעירים ממתינים למוצא פיו ומבקשים את קרבתו, למי שחש בודד ונבגד.