הגולם האח השקט

מפינת הסמטה של בית הכנסת צצה דמות גבוהה. באור הדמדומים של הערב לא היה אפשר להבחין בפניו של האיש, רק בדמותו החסונה, לבדו לגמרי צעד במורד הכביש והתקרב אל התוקפים."זה יוסף", לחש ינקל,"אבל הוא לבד! מה כבר יכול גבר אחד, גם אם הוא גבוה וחזק, לעשות לחבורה כזאת של בריונים?"יוסף התקדם באטיות, ראשו פנה היישר לפנים. הוא לא הביט לא ימינה ולא שמאלה. צעד אחר צעד התקרב אל התוקפים. פניו לא הסגירו שום רגש, לא פחד ולא זעם, הן היו חתומות כאילו פוסלו באבן. הוא נעמד תחתיו בלי נוע ולא התנודד גם כשהניפו התוקפים את מקלותיהם וחבטו בו. נראה שהמכות אינן משפיעות עליו כלל. הוא רק הרים את ידיו ודחף מעליו את הגברים. כמו שמסלקים זבובים מעצבנים או נמלים.