הדרך העלית

הספר הַדֶּרֶךְ הָעִלִּית מהווה מסע דרך נופיה של אישה החיה את חייה במלוא עוצמתם: דרך שדה הקרב בסיני שבו "אַהֲבַת הָאָרֶץ שֶׁלִּי כְּתוּבָה בְּיוֹמַן חֲלָלִים"; חופי לוך לומונד הסקוטיים שעליהם נחקקת פרידה לעולמים; מיטת המוות של אם הנרחצת בידי בתהּ כמנהג נשים יהודיות; ושדרות אתונה שבהן יושבת אישה אחת וחופרת לבדהּ בארכיאולוגיה של געגועיה.

שיריה של שוש עוזרד אינם חוששים מן הבשר – לא מן הפצע ולא מן התשוקה, לא מן הזיכרון שמסרב להישכח ולא מן ההפרדה שלעולם איננה מַפְרידה. הם מצוירים בצבעי מים כחולים, רווּיים בתמונות חדות ובריחות שאינם נמחים: ריח תינוק על צווארו של אהוב, נפתלין משמיכות פנסיון באתונה, הברק השחור של כביש רטוב בלילה.

זהו קול בּוגר, אמיץ ועדין כאחד – המזמין את הקורא לפסוע, כאותה אישה בשיר הנושא, "בַּדֶּרֶךְ הַקְּדוֹשָׁה / לָאַרְמוֹן".