הו אחי בני התמותה מחודש

ביום הולדתו העשירי יוצא אלבר, ילד יהודי תמים ונוח להתרשם, מבית ספרו במרסיי ומתעמת בראשונה בחייו עם האנטישמיות. בכך תמה ילדותו. גבו משתופף ולעיניו חודר מבט זקן ולכוד. הסיסמה "מוות ליהודים" זועקת אליו פתאום מכל קיר. הוא אינו מעז להישיר מבט אל העוברים ושבים מפחד פן יגלו את חרפתו- וגם לחזור לביתו אינו יכול, שם ממתינים לו אביו ואמו ועוגת יום הולדת עם עשרה נרות ורודים.

הוא תועה ברחובות ומנסה לרדת לפשרה של השנאה, זו שהוטחה בפניו כקיתון של שופכין אצל דוכנו של הרוכל, שהפליא בעבר לדובב ולשובב את אוזנו בצרפתית שבפיו. כשיגדל, הוא רוצה לכתוב על כך ספר שיביא את קוראיו לדמעות וישכיח מלבם את השנאה. צריבת ההשפלה חתומה בו לתמיד, אך רק בזקנתו הוא מוכן להודות בה ובהשפעה שהיתה לה על חייו.

הו, אחי בני־התמותה הוא ספרו הבדיוני האחרון של אלבר כהן- ספר שהוא בבחינת הכרזה, צוואה, סיכום של חיים שלמים כיהודי ובו פנייה מזעזעת אל "אחיו למוות" להניח בצד את "אהבת הזולת", אהבה שהובילה לכבשני אושוויץ ולהסתפק באי־שנאה. אלבר כהן מתגלה כאן במלוא עוצמתו ורגישותו. כמו בהספר אשר לאמי, הוא יוצא מחוויה אישית פעוטה אל אמת אוניברסלית. הוא עורך את החשבון הנוקב, המצמית, חסר האשליות עם האנטישמיות, מנתח בעין חודרת את קרקע הגידול שלה והגורמים המזינים אותה ובוחן את תוצאותיה הנוראות.