היישוב הישן הספרדי בארץ ישראל

כרך זה מבקש לשרטט את דמותה של היהדות הארץ ישראלית שאינה אשכנזית במאה התשע-עשרה, היא המאה האחרונה לשלטון העות'מאנים בארץ ישראל, ובראשית ימי המנדט הבריטי, ולהנכיחה בציבוריות הישראלית בת-זמננו ובתודעה ההיסטורית והחברתית.
מציאות יהודים מארצות אסלאם שונות בארץ קדמה לעליות לארץ ישראל שלפני ייסוד מדינת ישראל ולמפעל העליות הגדול שהתקיים בשנותיה הראשונות. מאז הגירושים מחצי האי האיברי השתייכו מרבית העולים לארץ לקבוצת היהודים צאצאי מגורשי ספרד דוברי הלאדינו, שאנשיה הגיעו והוסיפו להגיע כל העת ממערב אנטוליה ומן הבלקן, והיא שהייתה הקבוצה הדומיננטית בארץ. מאז שנות השלושים של המאה התשע-עשרה הגיעו לצד עולים ממזרח אירופה גם יהודים מארצות האסלאם האחרות: תחילה יהודים מצפון אפריקה, ומאמצע המאה גם יהודים מהמחוזות העות'מאניים של דמשק, חלב ואורפה, כמו גם יהודים בבלים מבגדד ומהפזורה הבגדדית במזרח הרחוק. משנות השבעים והשמונים הגיעו יהודים מתימן, מן הקווקז ומן המרחב האיראני – פרס, בוכרה ואפגניסטן. ברוב הזמן הייתה לכל אותם יהודים קהילת אם אחת – זו הספרדית ("הכוללות הספרדית"), שראשיה ועסקניה באו מקרב דוברי הספרדית היהודית (לאדינו), ושפה זו הוסיפה להיות דומיננטה לשונית.
לכאורה קיימת סתירה בהכללתה של הקהילה שחיה בארץ ישראל ובעיר הקודש בין הקהילות היהודיות האחרות במזרח, שכמהו לארץ ישראל ולירושלים. אולם למרות זאת אי אפשר שלא לראות ביישוב הישן בארץ ישראל עוד קהילה יהודית במזרח העות'מאני, גם אם הדבר מחייב הכרה והתמודדות עם הייחודיות שבכמיהתו אל תוך עצמו ולא אל מחוז חפץ חיצוני. כרך זה עושה אפוא צדק עם היישוב הישן הספרדי והקהילות היהודיות שהצטרפו אליו מארצות הדוברות ערבית ופרסית.
פרקי הספר, מהמוזיקה עד הקולינריה, מבתי הכנסת עד הדמוגרפיה, מחיבת ציון שלפני הציונות ועד הציונות, מהלשונות עד הספרויות, ממעגל החיים ועד מעגל השנה – כל אלה, מלווים בתצלומים ובדימויים חזותיים לא מוכרים שאותרו במיוחד לכרך זה, פורשים בפני הקוראים את מניפת ההוויה של היישוב הישן הספרדי בארץ ישראל, כחלק מסדרת קהילות ישראל במזרח.