הלמת הלב

ארבעים ושבע שנים על גבי, ארבעה ילדים, זיכרון חם מאובדן אבי שאיתו עבדתי כאוצר אמנות במשך שנים ארוכות, וצלקות עמוקות מעבר צבאי קשוח. המשברים שפקדו אותי העלו זיכרונות קשים אל פני השטח, טראומות מלחמה, קולות ירי ועננים שחורים של חרדה ודיכאון.
אך מתוך הכאב נולד אור חדש, הבנה עמוקה של אחיי לנשק, לוחמים נושאי צלקות נסתרות, הסובלים בדממה, פגועים ונשברים. אני מחליט לפתוח צוהר, להאיר את פינות הנפש האפלות, לכתוב על כאב, על אובדן ועל פחד, להיות קול לאלו שאין להם קול.
מילים זרמו כמו מים, סיפורים נרקמו על דפי נייר, דמויות קמו לתחייה, לוחמים פצועים, גיבורים שבורים. אני כותב על געגועים הביתה, על אהבה שהפכה לפחד, על חברים שנפלו ועל חלומות שנגנזו, על כאב שלא מרפה ועל תקווה שלא מתה.
אני לא עוד גרוש פגוע, אני אב אוהב, סופר, מטפל, מרצה, לוחם, פעיל חברתי למען הלומי הקרב, אח, חבר, אדם שמנסה לקחת את הכאב שלו למקור כוח ולהאיר את הדרך לאחרים.
אני רוצה לתת תקווה שגם מתוך החושך אפשר למצוא אור, שגם מתוך השבר אפשר לצמוח מחדש ולחיות חיים שלמים, יפים ומשמעותיים