המדרגות ברחו מהבית

¤
כְּשֶׁאֲנִי רוֹאָה פֶּרַח
צוֹמֵחַ מִסֶּדֶק בְּאֶבֶן
אֲנִי יוֹדַעַת
שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי.
כִּי רַבִּים יוֹתֵר
הָאֲנָשִׁים הָאוֹהֲבִים.

ילדה אישה כותבת את סיפור חייה. מביטה אל הילדות מהַר הזִקנה, רואה את נופי הדרך הארוכה שעברה, מעלה אירועים, אנשים ושדים לדיאלוג הכרה וסליחה. האישה המבוגרת זוכרת את הילדה הקטנה ומשחזרת את קורותיה, וממנה היא שואבת את תבונתה והבנתה את החיים.
זה ספר קטוע. סיפוריו קטועים. הרגשות בו קטועים. הוא שלם קטוע, שבור, מחזיק שברים. גם השירים אינם שלמים, הם פעורים. חיבורם יוצר סיפור חיים עמוס, נרגש, סוער, וסיפורה של נפש מחפשת ומוצאת ומאבדת ויוצרת את דרכה בו. [שבתאי מג'ר]



חוה ניסימוב - ילדת שואה. סופרת ומשוררת ישראלית. אלמנה אמא וסבתא. עוסקת בהתנדבות בהנצחת השואה ובמתן כלים להתמודדות עם טראומות לשורדי השבעה באוקטובר.
זוכת פרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול לשורדי שואה בספרות. זה ספרה העשירי.

מבין ספריה שראו אור
אין בית לבית (2013); גם השמחה שלי רוקדת בעדינות (2014); דבש מחושך (2022)
ספרה הסוד של פלוריאן (2017) זכה בפרס דבורה עומר לספרות ילדים ולנוער ובפרס ארגון זכויות הילד (פולין).