המתים ואלה העומדים למות

“לאיש לא הייתה הזכות לצאת מכאן בחיים,“ סגן ג’ון ספולדינג, בעל עיטור “צלב השירות המצוין,“ חוף אומהה, 6 ביוני 1944, “היום הארוך ביותר.“

הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה תוארה בספרים ובסרטים רבים, אך מעולם לא כך: זהו תיאור ראשון מסוגו של הקרב העקוב מדם בחוף הפלישה “אומהה“ מנקודת מבטם של החיילים הפשוטים ומפקדי השדה בדיוויזיית הרגלים הראשונה של צבא ארה“ב, ששחו, טבעו, זחלו, נפצעו ונהרגו בדרכם אל הקרב, שהיה נקודת מפנה במלחמה, ואחד הקרבות החשובים בהיסטוריה.

לנגד עיני הקורא המשתאה נפרסת יריעה עצומה של טעויות קטלניות, שעשו מתכנני הפלישה, בין אם בקריאת מפת ההתנגדות הנאצית, ובין אם בכמות הציוד ואיכותו שהוטלה על כתפי החותרים אל החוף – טעויות שעלו בחייהם ובפציעתם החמורה של מאות ואלפים חיילים אמריקנים. מולם מזהירה התנהלות הגבורה העילאית של החייל הפשוט ודרגי השדה, שנטלו פיקוד וגילו מנהיגות למופת כשקציניהם נהרגו בסערת הקרב, ותוך השלכת חייהם מנגד נלחמו בשיניים כדי למלא את המשימה, ולהכתיר את “היום הארוך ביותר“ – בניצחון.

המחבר, ג’ון סי. מקמאנוס, ד“ר להיסטוריה אמריקנית וצבאית מאוניברסיטת טנסי, בר-סמכא עולמי לנושא הפלישה לנורמנדי ומחברם של תריסר ספרים בתחומים צבאיים שונים, קיבל גישה בלתי מוגבלת לארכיונים – צבאיים, אזרחיים ופרטיים – המרכזים חומרים על הפלישה, כולל דו“חות, תחקירים וסיכומי קרבות שלא פורסמו עד כה.