הצחוק האדום עול המלחמה

בימים אלו, שבהם רוסיה שקועה בפלישה לארץ שכנה ובדיכוי אוכלוסייתה – נדמה שיצירתו של ליאוניד אנדרייב אקטואלית מאי־פעם. אנדרייב היה סופר, מחזאי, צייר וקולנוען רוסי. הוא פרסם שני רומנים, חמש נובלות, סיפורים קצרים ומחזות. נטייתו הטבעית הייתה לגרוטסקי ולפנטסטי, אך בשל ידידותו עם הסופר מקסים גורקי – מי שנחשב לגדול הסוציאל־ריאליסטים של אותה תקופה – עבר אנרדייב לכתוב בסגנון ריאליסטי אף הוא. עם זאת, אפילו סיפוריו הריאליסטיים מרמזים תמיד למציאות אפשרית אחרת, אפלה יותר, מעבר לחוויות היום־יום.
עול המלחמה והצחוק האדום הן שתי נובלות המתורגמות לראשונה לעברית. הנובלה הצחוק האדום נכתבה ב־1904, בעקבות מלחמת רוסיה־יפן, אבל אין בה סממנים של זמן ומקום ספציפיים, והיא מעין אלגוריה למלחמה בכלל. הנובלה עול המלחמה נכתבה ב־1914, והיא יומן מלחמה הנטוע בזמן ובמקום ספציפיים – פטרבורג במלחמת העולם הראשונה. את שתי הנובלות כתב אנדרייב בזמן אמת, במלחמה, אך אם הצחוק האדום מלאה בפאתוס, טירוף ואימה, עול המלחמה היא כבר כרוניקה ידועה מראש של התמוטטות החברה האזרחית, העורף, בעתות מלחמה.
בשתי הנובלות מתוארת התמודדות עם המלחמה באמצעות כתיבה. הכתיבה והתיעוד של הזוועות הם הדבר היחיד שיש לו משמעות בתוך הטירוף של המלחמה. גיבור הצחוק האדום קטוע הרגליים ורדוף הטראומות חוזר לביתו, לחדר העבודה שעליו חלם בשדה קרב, ומשאלה אחת לו – לכתוב. לכתוב מה? לכתוב על "פרחים ושירים"... הוא משתוקק לכתוב יצירה נצחית, אבל במקום פרחים ושירים זולגות ממנו חריטות ג'יבריש בנוצה יבשה. מי שכותב את תיעוד הזוועות הנוראיות הוא אחיו, שנשאר בבית ולא השתתף במלחמה, והוא זה שמתאר את שיגעון הצחוק האדום, שבסופו של דבר בולע גם אותו. גם בעול המלחמה מתמודד הגיבור עם המלחמה בעזרת כתיבה, וגם במקרה הזה אינו נלחם בחזית, אלא בעורף המדמם. זהו יומנו של איליה איליץ' דמנטייב, פקיד פטרבורגאי, שכל רצונו הוא לחיות את חייו השלווים, לגדל את ילדיו הרכים ולשמוח באשתו האהובה. כתיבת היומן היא הדרך היחידה עבורו להישאר שפוי בתוך התהליך ההדרגתי של ההתפוררות חייו. איליה פטרוביץ' מיטלטל בין פחד, כעס ועצב, והיומן משמש לו ככומר מוודה וכמקום לפורקן בשעה שכל מערכות התמיכה סביבו קורסות.