הצפרדע המקפץ סיפורה של כלבה

מדוע הסיפור על הצפרדע הצליח כל כך והיה זה שהביא לראשונה את מרק טוויין למודעות הציבור הרחב? מדוע עד היום בימי שוק אזוריים מקיימים תחרויות של צפרדעים מקפצות, ומדוע הסיפור הזה עדיין נלמד בבתי הספר בארצות הברית ומאות אלפי ה"תוצאות" בגוגל מסייעות לתלמידים להצליח במבחנים עליו?

ב־1867, לאחר מלחמת האזרחים, אמריקה מגבשת את תדמיתה. הסיפור הזה אינו מחקה את ספרות אירופה, הוא אינו מספר על אנשים מכופתרים שמדברים בשפה גבוהה ועל עלמות חן שוברות לב, אלא הוא כולו "העולם החדש" של מרחבים ענקיים ומכרות זהב, של גברים מסוקסים, של פעולה, תנועה ויזמות. הגיבורים אולי מגוחכים ומתעסקים בשטויות, אבל הם מדברים בגאווה בשפה "שלנו". אפילו המוזרים שבהם עובדים קשה, מלאי תחבולות; הכוחניות והאלימות קיימים תמיד, חבויים, כאשר הם דבקים בהשגת מטרתם והעיקר – "הם תמיד מנצחים!" ומרוויחים כסף... באמריקה "כל אחד יכול!" זו אמריקה "האמיתית", אמריקה שבמסעות בחירות תמיד מבטיחים לחזור אליה.

מימיו של מרק טוויין עד לאמצע המאה העשרים והאירועים בארצות הברית של המאה העשרים ואחת, מוכיחים שלא הרבה השתנה ב"לב אמריקה". האִיוּם והפחד הגדול הוא מסימני השינוי.

סיפורה של כלבה

בסיפורה של כלבה, מהתחלה מלאת הומור וסטירה מוסווית, הסיפור הופך לדרמה נוגעת ללב עד דמעות. לכן מובן מדוע החברה האמריקנית לצער בעלי חיים הכירה בהשפעה העמוקה של הסיפור והפיצה אותו כחוברת מטעמהּ.

מרק טוויין מספר לנו דרך הכלבה את מה שלמד: המילים המרשימות, הן עצמן, הפכו בעיני רבים לעיקר, ולא משמעותן. והוא עוקץ: זה לא חשוב כי ממילא השומעים הם בורים ולכן אין צורך לטרוח לדעת את המשמעות. האיש משומקום חושף את מה שגילה: את הצביעות וההתפארות של המלומדים כביכול. הוא לומד את המילים ומשתמש בהן בכתביו ובהרצאותיו, אבל אינו מזלזל בשפה המדוברת ונותן לה כבוד. כך נעשה "אבי הספרות האמריקנית" האותנטית, השורשית, כפי שאמר עליו ויליאם פוקנר. [מתוך אחרית הדבר מאת המתרגמת רעיה ג'קסון].