השביל הנופל אל התהום

יעקב שטיינברג (1887–1947) היה אחד המשוררים הייחודיים והחידתיים של השירה העברית בראשית המאה ה-20. חוקרים ומבקרים, מביאליק ועד נתן זך, ציינו את אחרוּתו ושוליותו כְּתַו ההיכר הפואטי שלו, כאנטיתזה לשירה העברית עד כה. שוליות זו מוצגת לרוב כתולדה של אופיו, מזגו הפואטי ונסיבות חייו. אבל מה אם מה שהוגדר 'אופי' היה בעצם ביקורת מושכלת על הפואטיקה העברית הדומיננטית, שמיאן הממסד הספרותי לשמוע, ולכן הגדיר אותה 'חריגה' ו'מינורית'?

ספר זה מציע קריאה מחודשת במקומו של שטיינברג בשיח הספרותי של דור התחייה, ומציג את שירתו כביקורת עקרונית על הנחות היסוד של השירה הלאומית בעברית וביידיש. שטיינברג חתר תחת הפואטיקה 'המגויסת' לגיבוש הגוף הלאומי באמצעות פרודיה מורכבת ואסתטיקה ששאלה מן השירה הדקדנטית הרוסית. אבל הזרם המרכזי בתרבות ובשירה העברית ראה בגישתו גישה חריגה ונחותה מבחינה אומנותית ופסולה מבחינה נפשית – ולכן נדחק שטיינברג לשוליים.

ניתוח מדוקדק של שירת שטיינברג בעברית וביידיש מאיר כאן מחדש מסורת שנשכחה כמעט לחלוטין מן ההיסטוריוגרפיה הספרותית: מסורת עברית מודרנית שהתמודדה עם הנחות היסוד של מחברי דור התחייה, מתוך דיאלוג מתוח עם תרבות יידיש. שירתו של שטיינברג חורגת מן השיח הלאומי הצר וממוקמת בתוך הקשר רחב יותר, שבו מצטלבים היידישיזם, הציונות והלאומיות הדיאספורית. 'השביל הנופל לתהום' מבקש לא רק לשחזר את מקומו של שטיינברג, אלא גם להרחיב את גבולות השיח על המודרניזם העברי ולחשוף את המאבקים הרעיוניים שהגדירו אותו מראשיתו.
אלעזר (אליק) אלחנן הוא מרצה במחלקה ללימודים קלסיים בסיטי קולג' בניו יורק, שבו הוא מלמד ספרות עברית ויידיש. אלחנן מלמד גם ספרות השוואתית ותאוֹריה ביקורתית במרכז ללימודים מתקדמים של CUNY. מחקריו עוסקים בשירה מודרנית ובקשרים שבין לשון, פוליטיקה ולאומיות, והוא מחברם של מאמרים רבים על ספרות התחייה, דקדנס עברי ויידישיזם, תרגום וחינוך.