זה שלי מהבית
תקציר
נִצּוֹלִים
חֲמִשָּׁה בִּתְמוּנַת
שָׁחֹר–לָבָן
דּוֹהָה, מְרַצֶּדֶת כְּמוֹ בְּסֶרֶט יָשָׁן.
זוּג הוֹרִים, שְׁנֵי בָּנִים וּבַת
מְלַקְּטִים פִּטְרִיּוֹת
בְּיַעַר בֶּן שֶׁמֶן בְּשַׁבָּת.
אֵין בָּהּ כְּלָל רֶמֶז
לְקֶרַע בַּאֲבִי
הָעוֹרְקִים,
אוֹ סִימָן לְבֶן
מָוֶת בְּמַשָּׂאִית שְׁחֹרָה
פּוֹנֶה בְּרַמְזוֹר אָדֹם,
אוֹ קָצֶה שֶׁל אֵם
כָּל הָאַלִּימוּת
הַמִּתְרַחֶשֶׁת בְּקֻפְסַת הַגֻּלְגֹּלֶת.
מֵחֲמִשָּׁה יוֹצְאִים שְׁלוֹשָׁה.
'זה שלי מהבית', המוקדש כולו לקינה כפולה על מות ההורים, נארג במסורת הוותיקה של האלגיה, ומעשיר אותה בדרכו הייחודית. כך למשל כפות הידיים, באופן מקורי, משמשות לא פעם נתיב לאבל, כשהקינה נפרשת מזיכרונות ילדות מוקדמת ("כַּף יָדִי קְטַנָּה לַחָה, בְּכַף יָדֵךְ אִמִּי") אל ההתמעטות שבזיקנה ("יָדִי בְּכַף צְפוּדָה") ועד העידן שלאחר ההתייתמות ("יֵשׁ לִי חוֹרִים בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת הַיָּדַיִם").המשורר מביט בדעיכת הוריו בחמלה אך בישירות ומתעד את קריסת הגוף ואת נסיגת הצלילות מבלי לחוס על עצמו, בלי לפסוח, כמדומה, על שום תסמין. אחרי מותם אותו מבט מופנה אל עצמו, עם ההכרה: "כְּבָר אֵינֶנִּי בֵּן", עם הכאב הלא–מרפה הכרוך בהעדרם: "הַגַּעְגּוּעַ מְכַרְסֵם חֲלוּדָה בְּשִׁנַּיִם חַדּוֹת". כנגד החלל שנפער, הספר מבקש להחיות, "מִי הָיִית אִמָּא וּמִי הָיִיתָ אַבָּא", בין השאר באמצעות מטאפוריקה עשירה ("צְרוֹר מַפְתְּחוֹת גָּדוֹל נִפְרָשׂ כִּמְנִיפָה/ נְתַתֶּם בְּיָדִי לַדֶּרֶךְ"), הבלחות מעולם הטבע המרמזות בעדינות למעגל הקיום ("אֶהְיֶה כְּעֵץ שָׁקֵד בּוֹעֵר לָבָן/ מַשִּׁיר עֲלֵי כּוֹתֶרֶת בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית/ כְּבֹהַק שֶׁלֶג, עַל אֲדָמָה כֵּהָה"), ותמונות של שחור ולבן המשקפות את חציית הגבול מהחיים אל המוות: "הִנֵּה חֲשֵׁכָה בְּשָׁחֹר בָּהִיר תְּלוּיָה/ מִתְנַפְנֶפֶת כְּחִתּוּל רֵאשִׁית/ אוֹ כְּתַכְרִיךְ סוֹפִי".
נימת השירים משלבת כאב ופיכחון, ולעתים הצער מתמרד ומבקש כעין נחמה בפנטזיה של היפוך הזמן מן ההלוויה אחורה, בחזרה אל החיים, כמו בשיר 'תוֵמַ': "יִפָּרְמוּ סְלִילֵי תַּכְרִיכִים לִגְדִילִים, יֵחָשֵׂף הַגּוּף לְאוֹר צָהֳרַיִם/ הָעוֹר יַוְרִיד/ יִשָּׁאֵף הָאֲוִיר/ יִתְפַּזֵּר הַקָּהָל בִּצְעָדִים קְלִילִים, מְדוּדִים, לְאָחוֹר" – נחמה שמעצם היותה דמיונית, רק מאששת את המציאות הבלתי–הפיכה של החידלון וההעדר.
טל ניצן
רן שייט
בנוסף על השכלתו ברוקחות וברפואה, למד קולנוע בסינמנטק בירושלים, אומנות בבית הספר "בסיס" ושירה בתכנית הדו שנתית בבית הספר לשירה עברית הליקון.
במקביל לעיסוקו כרופא, רן מפסל בנחושת ובזכוכית ואף הציג מספר מעבודותיו בתערוכות.
בשנים האחרונות החל לכתוב שירה. שיריו פורסמו במספר ספרי אסופה ובעתוני שירה ואף שולבו בערבי קריאת שירה, בתכניות רדיו ובהצגת תיאטרון.
ספרו "אי זוגי וילד" העוסק בהיווצרות זוגיות, פירוק זוגיות והורות יצא לאור בספטמבר 2023 בהוצאת "עיתון 77". מספר שירים מן הספר הולחנו ובוצעו על ידי תלמידי "רימון" בית ספר למוזיקה.
זוכה פרס "שירת המדע" מטעם מכון ויצמן 2024.
הספר "אי זוגי וילד" זכה בפרס "פריחה מאוחרת" מטעם החוג לספרות באוניברסיטת בן–גוריון 2024.
"זה שלי מהבית" הוא ספרו השני.
