זר עלי דפנה

ספרה החדש של דפנה דרוקר "זר עלי דפנה" הוא ספר ייחודי ביותר, הן תוכנית ובעיקר סגנונית. עד כה הכרתי את דרוקר ככותבת שירה מיומנת, מהוקצעת ומרגשת, אבל בספר הזה היא מוכיחה לקורא הקשוב כי היא יודעת לכתוב באופנים שונים יפה ולרגש.

לכאורה הספר הזה הוא ספר פרטי-משפחתי-אוטוביוגרפי, מעין אלבום תמונות במילות וידוי; אך זאת רק לכאורה, כי סגנונית דרוקר אמיצה ככותבת ומלהטטת בצורה מוצלחת בכותבה סיפורים קצרים, קטעי יומן וזיכרונות, שירים, מכתבים, וכל הכתיבה הז'אנרית העשירה הזאת נוסקת מכתיבה תרפויטית לספרות יפה באמצעות כשרון הכתיבה שלה הנפרש לאורך החיים.

יש לה זיכרון פנומנאלי באשר למצבים מן העבר ובאשר לאנשים שהיו ואינם וגם באשר לכאלה שישנם עוד איתנו. היא נוגעת בך, הקורא, באמצעות הזיכרון החסכני והמדויק, ואתה חוזר לשם איתה, כולך בהוויה ההיא.

יש כאן הוויה משפחתית מורכבת מאוד, ועם כל זאת מתוך הסגנונות השונים והכתיבה הפשוטה, הרהוטה והנוגעת, עולָה ובוקעת איזושהי אופטימיות נדירה וזוהרת האומרת, שעל אף כל הקשיים שווה גם שווה לחיות את החיים האלה.

לכן אני כקורא, שאינו שייך בהכרח למעגל המשפחתי-החברתי של דרוקר, נתרמתי כל כך חווייתית בקוראי את הספר המקורי הזה.

רן יגיל – מבקר, עורך וסופר