טבע האדם אחרית דבר

בכל פעם שמתפרסם מחקר שנוגע למוצא האדם הוא זוכה להד אדיר בתקשורת ולעניין בקרב מדענים. אך בספר זה יוחאי עתריה טוען שהעניין במוצאו של האדם נובע לא רק מהניסיון המדעי לאשש את תורת האבולוציה אלא דווקא מהניסיון להסביר את הזוועות שהתרחשו בעולם במאה ה-20. בעצם אנחנו משתוקקים למצוא את עצמות "האדם הראשון" ולידו עוד שלד, ובידי שניהם אלות וגולגולותיהם מנופצות משום שממצאים כאלה יאפשרו לטעון כי אנחנו רעים מטבענו. אם נוכיח שהאדם רע מטבעו, נוכל להסיר מעצמנו אחריות לזוועות מסביבנו - "זה טבוע בנו".
אולם מאחר שמדענים אינם מסוגלים לספק ממצא ארכיאולוגי- היסטורי מפורש שיעיד כי אנחנו "רוצחים מלידה", אנחנו פועלים בעוד ערוץ - הטכנולוגיה אשמה בהרג, ולא האדם. כך למשל חתם אלברט שפאר, מבכירי המשטר הנאצי, את נאומו במשפטי נירנברג: "אין עוד דבר שיעצור בעד המדע והטכנולוגיה, אם אמנם יופעלו ללא ביקורת ורסן, מלהשלים את מלאכת השמדת האנושות שהם (המדע והטכנולוגיה) פתחו בה ביעילות כה מחרידה"
מנגד, גם אבי פצצת האטום רוברט אופנהיימר גרס כי פיתוח הפצצה נבע בסך הכול מהאפשרויות הטכניות שהתגלו למדענים. לפי גישה זו, אין האדם אחראי להטלת פצצת האטום, ובוודאי לא ליצירת אינטליגנציה מלאכותית שהפוטנציאל לנזקים ממנה כבר ידוע.
באמצעות דיון חדשני בממצאים ארכיאולוגיים, עמדות פילוסופיות, ספרי מדע פופולרי וסרטי מופת עתריה מבקש להוכיח כיצד החיפוש אחר עצמות האדם הראשון והדינמיקה הטכנולוגית פועלים מתוך תפיסה אפוקליפטית:
החיפוש אחר עצמות האדם הראשון מונע מהתשוקה לחשוף את ראשית הזמן, ואילו הטכנולוגיה דוחפת אותנו לעבר סוף העולם וקץ הזמן. אך המטרה משותפת וסמויה: זיכוי האדם מאשמה והסרת אחריות למעשינו.