טיטו טוב

אַבָּא קָרָא לִי, "טִיטוֹ, בּוֹא. יוֹרְדִים."
שָׂמַחְתִּי שֶׁיּוֹרְדִים, אָז קַמְתִּי מֵהַמִּטָּה הַסְּגֻלָּה.
הַכֹּל חָשׁוּךְ! הַכֹּל! אֲנִי לֹא רוֹאֶה כְּלוּם. יָרַדְתִּי מֵהַמִּטָּה לָרִצְפָּה.
הִתְנַעַרְתִּי. וְאָז חָשַׁבְתִּי:
רֶגַע... לָבוֹא לְאָן? אֵיךְ לָבוֹא?
אַבָּא, אוּלַי תַּדְלִיק אוֹר?! אֲנִי לֹא רוֹאֶה כְּלוּם!

קְרָאתֶם פַּעַם סֵפֶר שֶׁכֶּלֶב כָּתַב עַל הַחַיִּים שֶׁלּוֹ?
זֶהוּ סִפּוּרוֹ הָאֲמִתִּי שֶׁל טִיטוֹ, כֶּלֶב לָבָן וְקָטָן שֶׁהִתְעַוֵּר בְּגִיל שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה וְהִצְלִיחַ לְהִתְגַּבֵּר וְלִחְיוֹת עִם הָעִוָּרוֹן חַיִּים שְׂמֵחִים וּמְלֵאִים. עַכְשָׁו טִיטוֹ וְאַבָּא שֶׁלּוֹ רוֹצִים לְהַנְחִיל אֶת שִׂמְחַת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ לְכָל יֶלֶד שֶׁמִּתְמוֹדֵד בְּחַיָּיו עִם מִכְשׁוֹל כָּזֶה אוֹ אַחֵר.