כרטיס ביקור

יצירתה רבת-הפנים של יערה בן-דוד משקפת את האידיאל הרומנטי הקרוי בגרמנית בשם 'Gesamtkunstwerk' (שילובן ומיזוגן של כל האומנויות), ברוח המלצתו של פרידריך ניטשה. שליטתה הווירטואוזית באומנות המילולית מתגלה בשמונת ספריה. זאת שירה במיטבה, המציבה תיבת תהודה גדולה ועמוקה, שאינה מנותקת מיצירות הקולאז' שלה ומביצועיה הווקליים המרשימים. הצדדים החזותיים והמוזיקליים, ההגותיים והמשתעשעים, המודרניים והכמו-קמאיים, חוברים ביצירתה לסינתזה אישית מופלאה.

כל אחד מכישרונותיה של יערה בן-דוד הוא חלק ממכלול שלם המושך את הקורא אל הלוקאלי והאוניברסלי, אל העכשווי ואל המיתולוגי הקדום. שיריה חוגגים את החיים ומהרהרים במוות, כבשיר החותם את ספר זמן בוֶרטיגו (2025): 'עַכְשָׁו, כְּשֶׁיּוֹרִים כָּאן מִטְּוָח מִתְקַצֵּר / וּפַגִּים בְּנֵי יוֹם נִצְעָקִים בְּרַעַד צִפּוֹרִי, / אֵין כְּמוֹ הַמֵּתִים שֶׁלִּי לִשְׁתִיקָה יָפֶה / תַּחַת גֶּשֶׁר מֵהָעוֹלָם הַבָּא אֶל זֶה הָעוֹלָם. / בְּלִי יְדִיעַת הַמָּחָר / הֵם שׁוֹמְרֵי נַפְשִׁי שָׂפָה אֶל שָׂפָה'.

פרופ' זיוה שמיר

שירתה של יערה בן-דוד היא שירה רבת-קולות ויופי. ייחודה בשילוב המבורך, בין מילים, צבעים וקולות. פעילותה המגוונת ממזגת שירה, ביקורת ספרות, אומנות הקולאז' וזימרה. המגע בין תחומים אלה משפיע על כל אחד מהם, מחבר ומפריד גם יחד.

שירתה של יערה בן-דוד משתרעת לאורך למעלה מארבעה עשורים, החל מספרהּ הראשון חיוג לֵילִי (1982) וכלה בספרהּ - זמן בוֶרטיגו.

באסופה זו, בעריכתו של עופר חן, כונסו לראשונה 42 מאמרי ביקורת שפורסמו בעקבות הופעתם של שמונת ספריה. האסופה פותחת במבוא מקיף של העורך, המציג את 'הפואטיקה ואומנות הקולאז'' של המשוררת. במרכזו הדמיון העקרוני בין 'מלאכת המשורר למלאכת הצייר' בכלל, ובשירתה של בן-דוד בפרט. המשכה, במדור בעל הכותרת העגנונית 'מעצמי אל עצמי', הכולל את מסותיה הארס-פואטיות של המשוררת, שבהן אפיינה את מקורות שירתה, משמעויותיה וחשיבותה לעולמה האישי. עליהן נוספו שיחותיה עם מראיינים שונים, שבהן העידה על המחבר והמפריד בין שלושת תחומי פעילותה האומנותית.

מאמרי הביקורת מגיבים, על כל ספר בנפרד. כל אחד מהמבקרים מנסח את תבנית היסוד המאפיינת את הספר שעליו הוא כותב. זכות ראשונים נתונה לענת לויט ברשימתה על חיוג לֵילִי, שקבעה כי 'הדינמיקה המרכזית המנחה את שיריה [היא] דינמיקה המפנימה טון מאז'ורי בין מיתריו של הקול המינורי'. ראובן דותן במאמרו על קולז' (1992) טען כי 'אצל המשוררת קיימת אחדות הניגודים בין אופטימיות זהירה לבין עצבות'. מרים גודאל, בהתייחסות לשירים מחדר הַמַּתָּנוֹת (1998) כתבה כי 'בספר הזה מנסה בן-דוד למצות את הרגע ולהפוך את החולף לנצחי'. דינה קטן בן-ציון ראתה את ליטוף באור מלא (2005) כ'מסע שירי בתוך ה"אני" הנשי על השתקפויותיו השונות'. לדעת רות נצר סוס טרויאני מבטן התודעה (2011) מבטא את 'מצוקת אובדן האח'. עוזי שביט קבע שבשירי איזון שביר (2015), 'שעניינם בזולת, האַחֵר, קיים תמיד, ובעוצמה רבה גם ה"אני" של המשוררת', ו'אף שלאַחֵר יש קיום עצמאי, הוא אינו אלא אמצעי לגילוי, או לביטוי עצמי עקיף של הדוברת'. אביבית לוי ראתה את 'עקרון ההיפוך בין מציאות לבדיון' כמאפיין את כלל שירתה של בן-דוד, כפי שבא לידי ביטוי בלובשת בגד הפוך (2005). חגית הלפרין הצביעה על 'מקור היופי הטמון בכאב' העובר בין שירי זמן בוֶרטיגו.

בנימה אישית אוסיף, שישראל כהן, אבא של חגית הלפרין ושלי, היה השושבין של יערה בן-דוד לפרסום שני שיריה הראשונים, בכתב העת 'הפועל הצעיר' בעריכתו, בשנת תשכ"ז, במסגרת מדיניותו לעידוד נשים יוצרות, ואני זכיתי לסטודנטית מחוננת בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב.

פרופ' נורית גוברין