לנץ

"בעשרים בינואר הלך לֶנץ דרך ההרים. הפסגות ומורדות ההרים מושלגים, העמקים משתפלים תלולי סלעים אפורים; שטחים ירוקים; צוקים ואשוחים (...) שווה נפש המשיך ללכת, ולא אכפת היה לו אם עולה הדרך או יורדת. עייפות לא הרגיש כלל, רק לרגעים הפריע לו שאינו יכול ללכת על הראש."

כך נפתחת הנובלה לנץ, המגוללת את פרשת איבוד שפיותו של אָמָּן — שברגישותו הרבה, בלבטיו הדתיים ובעינויי נפשו חסרת המנוחה, פיתח מגע עז מדי עם ההוויה. דמותו המסוכסכת של לנץ, העשויה מציאות ובדיה, ניצבת במרכזה של נובלה זו המשלבת תיאור מדוקדק, קליני כמעט, של קריסתו הנפשית, לצד תיאור פיוטי עתיר-דמיון של תסיסתו הרוחנית.

גאורג ביכנר הוא מגדולי המחזאים הגרמנים, מחברם של המחזות וויצק ומות דנטון. הנובלה הבלתי־גמורה, לנץ, פורסמה לאחר מותו בדמי ימיו, בגיל עשרים ושלוש. זוהי יצירת הפרוזה היחידה שביכנר כתב, ואף על פי כן היא נחשבת לאחת היצירות החשובות בספרות הגרמנית וכנושאת בשורת המודרניזם האירופי בכלל.