מצב זמני מתמשך

מְתַרְגֶּלֶת אֶת שְׁרִירֵי הַחֶמְלָהעוֹבֶדֶת עַל הָאִכְפַּתוּבְעֶצֶם גַּם עַל הָאִיאִכְפַּתבְּעִקָּר עַל הַגְּמִישׁוּתכְּמוֹ מִתְעַמֶּלֶת רוֹמָנִיָּהאֲבָל בָּאַפְּלָטוֹנִית מְדֻבֶּרֶתמְזִיעָה עַל קוֹרָה דִּמְיוֹנִיתנִלְחֶמֶת בְּשִׁוּוּי הַמִּשְׁקָלוּבְעִקָּר בְּאֵיןשִׁוּוּי מִשְׁקָלספר ביכוריה של תחיה דב, מצב זמני מתמשך, ממחיש את הטמון בשמו. הוא שוזר ומתיך נקודות בזמן ליצירת רצף, אמנם שבור, אך מתמשך. הטקסט מהדהד לאחור: מי הוריש את הפָּנים, אך לא את הצבעים, מי הוריש מידות גוף, ומי ירש תכונות שנולדו בליל פוגרום ואונס. יש מילים שפג תוקפן ויש שלא, למשל ריכוז, למשל סלקציה. ד.נ.א. או יורצייט.הכתיבה של תחיה דב מאופקת, אירונית לעיתים. תמונות השיר שהיא מציירת הן לפעמים חדות מאוד, ולפעמים מקודדות ואוצרות מסתורין. הן יכולות להיות רכות ומפורטות וגם שבורות וכואבות.ועדיין, “תמיד מאוחר מדי” היא אומרת, כאותו הארנב של עליסה, והזמן ממשיך במלאכת הזרימה והערבוב.