נופים חבושי עיניים

בכל איש עיוור
נטוע סוס דוהר
השואף לשעט
למרחקים

בספריוהקודמים נתן המשורר ארז ביטון ביטוי נוקב למשבר ההגירה ופתח לגיטימציה להוויההמזרחית בשירה העברית ובקרב משוררים שבאו אחריו.

בספר זה באה לביטוי שירת העיוורון של ארז ביטון, שירה ייחודית, באוקטבות רגשיות עזות. המפגשהאישי החשוף של המשורר עם עצמו, הופך לליריקה מדוייקת, מרוכזת ומזוככת, רחוקהמסנטימנטליות. המשורר משתמש בתבניות שיריות חד פעמיות ובכך הוא חודר ומגיע לרבדיעומק מורכבים ומצליח להפוך את שיריו לאגרוף לירי הנוגע לחדרי לב.

שירה זו אינהמנותקת מחוויות הילדות של המשורר. עולם הראיה עד גיל 11 מהווה עבורו מחוז חפץומרכז געגוע ממנו הוא שואב את שירתו החדשנית הפותחת צוהר למעמקי התחושות של אדםעיוור, בביטוי צלול ונועז.

זוהי דוגמתמופת לאומץ של משורר להלך על סף התהום בנגיעה בכאב עד העצם אך בשמירה בלתי מתפשרתעל הכבוד האנושי ועל המבע האסתטי.

בשירתהעיוורון שלו, ממנף ארז ביטון את ההיגד השירי האינטימי האישי והופך אותו לאספקלריהאוניברסלית בה כל אדם יכול למצוא את עצמו.