נוצה מכנף הגעגוע

בני כהן מרבה לכתוב שירי זיכרון וגעגוע למי שהיו ואינם, לניחוחות וטעמים שהתפוגגו, קולות וצלילים שנדמו, ולשכונת ילדותו על שלל דמויותיה הטרגיות והקומיות כפי שנחרתו בזיכרונו.

בולטים במיוחד שירי האהבה והגעגוע לבתו גל, שהלכה לעולמה בדמי ימיה. הם בולטים לא רק בשל העצב הרב המשוקע בהם והקושי הגדול להתנחם שניכר בהם, אלא גם בסגנונם המיוחד, הנוקב והמתריס. לצידם יש בספר שירי אהבה שכולם אור, המעצבים דימויים וחזיונות מדויקים ומלאי חיים, ושירי שנינה והגות המשקפים תפיסת עולם שמעמידה את האדם ואהבת האדם במרכז.  

דמויות האב והאם מופיעות בשירים רבים, לפעמים לחוד ולפעמים יחד, כצמד הפכים המשלימים זה את זה – האם חובבת הדיבור כנגד האב השתקן, או האם הקפדנית כנגד האב הסלחן. הבן משכיל להציג את הוריו במלוא אנושיותם ואף ברגעי החולשה שלהם, בלי לקפח את אהבתו הגדולה לשניהם, ואת רגשי הכבוד והכרת הטובה שזכרם מעורר בו.

ראויה לציון מיוחד הפואמה "הינדו השמן", יצירה מרשימה ומקורית להפליא, מרה ומגביהת עוף,  שנכתבה לזכרו של ניצול השואה אליהו הירש. ביצירה זו בולטת זיקתו העמוקה של בני כהן לשפת התנ"ך, המשנה, התפילה והפיוט, הניכרת גם בשאר שיריו. כוחה של הפואמה מבוסס על הכרותו העמוקה של בני כהן עם ארון הספרים היהודי, ומעניין לעקוב אחר האופן שבו הוא מגייס את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ככלי ביטוי להמחשת תעצומות הנפש הנחוצות להתמודדות עם מוראות השואה.

אלי הירש