נשי טרויה

בחורף שנת 416 לפנה"ס כבשו האתונאים את האי מֵלוֹס, הרגו את הגברים ומכרו לעבדים את הנשים והילדים. כעבור כמה חודשים העלה אוריפידס בחגיגות הדיוניסיה את המחזה "נשי טרויה".
הרקע לטרגדיה הוא טרויה שנהרסה, ושעל חוֹפָהּ נותרו רק הנשים שיחולקו כשפחות וכפילגשים. לאחר מבוא, שבו האלים פוֹסֵיידוֹן ואַתֵנָה מתכננים את הרס הצי היווני כשיפליג הביתה, מופיעות בזו אחר זו הנשים: הֶקַבּה המלכה, שתהיה שפחת אודיסאוס; קַסַנדְרָה הנביאה, שנשלחת כפילגש לאַגַמֶמְנוֹן; ואַנְדְרוֹמַכֵה אשת הֶקטוֹר, שמובלת בעגלה עם בנה הקטן, ושנועדה להיות פילגש לבנו של מי שהרג את בעלה. כדי לא להשאיר צאצא לבית המלוכה לוקחים מידי אנדרומכה את בנה כדי להשליכו מעל החומות. הֶלֶנָה, שבגללה פרצה המלחמה, חוזרת לבעלה בכוח קסמי אֶרוֹס, ולעומת זאת הֶקַבּה והנשים קוברות את הילד, ובקינה יוצאות לספינות שייקחו אותן ליוון. "נשי טרויה" היא הטרגדיה המופתית על זוועות המלחמה, בדומה ל"אמא קוראז'" של ברטולט ברכט.
זה הספר השלושים ושניים בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. לספר מצורפים מבוא, הערות ונספח, ובו קטעים מהטרגדיות "אלקסנדרוס" ו"פלמדס" מאת אוריפידס, וכן האודות הפיתיות השישית והשמינית וקטע משיר שבח מאת פִּינדָרוֹסהנסכים היא הטרגדיה השנייה בטרילוגיה אורסטיאה. אורסטס, בנו הגולה של אגממנון, חוזר לארגוס כדי לנקום את דם אביו מידי אמו, קליטימנסטרה. הוא חודר לארמון כאורח אלמוני, מבלי שאמו תזהה אותו. שיאו של המחזה הוא במעמד שבו מתייצב הבן בגלוי כנגד אמו. לאחר שהרג אותה, מתגלות לאורסטס האריניות (אלות הנקמה), דעתו נטרפת עליו והוא נאלץ להימלט למקדש אפולון בדלפי.

זהו הספר השמיני בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. המתרגם הוסיף מבוא נרחב והערות וכן נספח תרגומים הכולל ארבעה מזמורים מאת פינדרוס. שירים אלה נוגעים לרעיונות במחזה ולסגנונו, ויחד עם הנספחים הנלווים לשתי הטרגדיות האחרות של אורסטיאה הם מהווים אנתולוגיה של הכתיבה היוונית הקדומה.