עמירם

עמירם בנוי כקולאז׳ שירי דרמטי. נקודת המוצא שלו היא מעשה הטרור שביצע עמירם בן אוליאל, שביולי 2015 יידה בקבוקי תבערה על ביתה של משפחת דוואבשה בכפר הפלסטיני דומא, רצח את ההורים סעד וריהאם והתינוק עלי, ופצע אנושות את אחמד בן הארבע. המחזה משלב בין הפרטים הדוקומנטריים של מעשה הטרור לבין רגעים בדיוניים שבוחנים את השלכותיו, כגון איש ציבור שמתראיין לאחר ״חתונת השנאה״ או צלמת דיוקנאות שמצלמת את עמירם לרגל התמנותו לתפקיד פוליטי בכיר. לאורך ההצגה נשמעים קולו הפנימי של עמירם וקולותיהם של איש הציבור, איש הציוד, צלמת הדיוקנאות ועלי התינוק, המביטים ל במתרחש מנקודות שונות בציר הזמן ויוצרים הקשרים חדשים לפענוח הזוועה המתהווה לנגד עינינו.

״נראה שהטקסט הפיוטי הוא יותר בגדר ניסיון לחקור את מקורות הרוע, ולא להצדיק אותו או להסיר ממנו אחריות. ׳לא רציתי, אבל הסתקרנתי׳, אומר עמירם המדומה לתינוק עלי, ונדמה שזה אולי גם מה שהוביל את יוצרי ההצגה – סקרנות, רצון/ לא רצון להתקרב לרשע [...] א׳זה חלום רע?׳ שואל התינוק עלי את עמירם באותה סצנה ועמירם משיב: ׳זה רע, אבל זה לא חלום׳״.

מוריה להמן, ״מרתה יודעת״


עדו סתר – מחזאי, בוגר תואר ראשון בקולנוע ותואר שני בתיאטרון בהצטיינות מאוניברסיטת תל אביב. מעבודותיו הקודמות: מארי קירי (תיאטרון הסימטה, 2024), המשוגעת. אפילוג (בהשראת המשוגעת משאיו מאת ז׳אן ז׳ירודו, תיאטרון נוצר, 2022), הדהוד (תמונע, 2019), הנערים מרחוב פאל (עיבוד לספר מאת פרנץ מולנאר, תיאטרון הקיבוץ, 2016).

בסוף 2023 פורסם רומן הביכורים שלו תיאטרליה, העוקב אחר הפקה של טרגדיה יוונית בתיאטרון רפרטוארי ושולח חיצי ביקורת מחודדים למדי ואוהבים במידה – הן אל עבר התיאטרון הרפרטוארי השבע והלא רלוונטי הן אל תיאטרון הפרינג׳ היומרני והמגוחך.