ערפל הדורות

שאלת חיים מרכזית עומדת בלב מחרוזת הסיפורים הרגישה הזאת "ערפל הדורות" של המשורר הבשֵׁל והאיכותי מאיר דדון. השאלה היא היכן אנחנו ומי אנחנו בנהר הדורות האינסופי? דדון לא הולך רחוק. הוא מגיע עד סבתא שלו נסריה, דרך הוריו, יצחק ולאורה, ועד אליו עצמו הוא מגיע כילד מהורהר שהתפתח להיות משורר אקזיסטנציאליסטי רומנטי חרֵד, כפי שניסחה זאת יפה בשעתהּ המשוררת מירי בן-שמחון. נראה כי לגבי דדון, אנחנו אובדים בנהר הדורות האינסופי לבלי שוב, גם אם יש לנו היכולת לתאר וליצור ולברוא ולעצב את העולם על פני כמה עשרות שנים, והעניין הזה מֵכיל בתוכו עצב קיומי גדול.

יתר על כן, דדון מורה לנו שבמוראות החיים, באירועים גדולים וקטנים העוברים על כל אחת ואחד, תמיד-תמיד לכל אחד יש הסיפור המעניין שלו וכל סיפור שווה להיות מסופר על ידי מישהו כי הוא מעניין, גם אם הוא חורג ממה שקרה באמת, בפועל, וגם אם הוא דומה בדרך זאת או אחרת לסיפורים של אחרים, וגם אם בסופו של דבר הוא יאבד כמו כל הסיפורים בערפל הדורות האינסופי. האדם שִׁכלל את עולמו, האדם מציג טכנולוגיה מרשימה, בינה מלאכותית לעילא, אך דפוסי הרגשות הבסיסיים נותרו בעינם, המשפחה, הפגיעוּת, האהבה, דברים כמוסים שבינו לבינה, חידת החיים שאינה מתפענחת עדֵי עד.

רן יגיל – מבקר, סופר, עורך ומו"ל הוצאת עמדה

מאיר דדון הוא משורר שפרסם עד כה ארבעה ספרי שירה: "הייתי קרוב, הייתי רחוק", טרקלין, 2009; "קצר על אהבה", גוונים, 2010; "שוקולוד מריר", ספרי עתון77, 2015; "בית בצל רעד", עמדה, 2018. "ערפל הדורות" הוא קובץ סיפוריו הראשון.