פילגשו של ויטגנשטיין

פילגשו של ויטגנשטיין הוא סיפורה של אישה שבטוחה – ובסוף אולי תשכנע גם את הקורא – שהיא האדם האחרון עלי אדמות. בראשית האישה עוד משאירה מסרים ברחובות, כמו “מישהו חי בַּלובר”. בהמשך היא אומרת נואש. האישה האחרונה בעולם משתקעת באחד מבתי החוף הנטושים (הגלים הם התנועה היחידה בעולמה) ופוצחת ברצף מהפנט של הגיגים חצופים על כל נושא – מברהמס ועד מגדר, מהיידגר ועד הלנה מטרויה – עד שהדרמה האישית שלה מתאחדת עם הדרמה האנושית כולה.

יצירת המופת של דיוויד מרקסון, המוגשת כאן לקורא העברי בפעם הראשונה, היא דיוקן מזהיר של דיכאון ובדידות, שמנסה לענות על השאלה הגדולה מכולן: מה מישהו מאיתנו אי פעם יודע באמת על הדברים שמחוץ לנו?

אחרית דבר מאת דיוויד פוסטר וואלאס.

"הסופר האמריקאי הטוב ביותר שקראתי בימי חיי." – ג'ושוע כהן
"יצירה גאונית [...] רומן למדני, עוצר נשימה בשכלתנות, ששפתו בדולחית וקולו מרתק ונראה אתכם מגיעים אל סופו בלי לבכות." – דיוויד פוסטר וואלאס
"מדויק ומסנוור כמו ג'ויס [...] יצירת מופת של ממש." – אן בייטי
"מתגרה, מלומד, מטורלל, מבריק ומצחיק להחריד [...] יצירת אומנות מדהימה מאת סופר שזורק את המסורת מהחלון, ואז זורק את החלון מהחלון ומכניס לחדר אור חדש ונפלא." – ויליאם קנדי
"עוסק בשאלות פילוסופיות רמות בשנינות עצומה [...] יוצא דופן [...] רומן שאפשר לפענח כמשפט אחד, עד כדי כך הוא בנוי לתלפיות." – ניו יורק טיימס