קוראים לי טיו

בשנת 1996 יוצא תרמילאי למסע בדרום אמריקה ומגיע לצִִ'ינצֵֵ'רוֹ שבעמק הקדוש, פֶֶּרוּ. שם הוא פוגש את טִִיּוֹ קיסְְפֶֶּה, "דּוֹד שֶֶׁל אַַף אֶֶחָָד", מקומי שאינו יודע קרוא וכתוב אך יודע את ההיסטוריה של בני עמו, האִִינְְקָָה. בין שני נוודי הזמן נוצרת מפה תודעתית עמוקה ושניהם מהלכים בה בנתיבים מוכרים ואבודים כאחד. הם נפגשים בשוק, בשדה, במוזיאון ועל מדרגות המקדש והכנסיה לשתות צִִ'יצָָ'ה ולדבר. והם מדברים, בספרדית ובשפת הקֵֵצ'וּאָָה, על אהבה ואכזבה, על חלומות וצדק, על קורבנות ותקווה, על עתיד וגעגוע, ועל זיכרונות מול מציאות.

ביצירה רגישה ויפה זו שנעה ונדה על הציר שבין פרוזה ושירה המשורר־התרמילאי מזמין את הקוראים לשיח פתוח ומרתק איתו ועם טיו להרחבת גבולות ההכרה ביחס לקטגוריה בינארית של חיים ומוות וכל המיצועים האפשריים. כמו השמאנים בני האינקה, טיו הוא 'המרפא הפצוע' כפי שניסח קרל יונג, והגותו המועברת אלינו בלשונו של ערן צלגוב, היא נוסחה המאפשרת התבוננות בחיינו, טרנספורמציה וריפוי.