קינת מיכל

מיכל פרז נוי היא מוזיקאית מבטן ולידה, לכן הפואמה שלפניכם, בפרפרזה למוטו שטבע פול ורלן, היא לפני הכל מוזיקה.
והרי כל קינה היא מוזיקה, טון והטעמה; במנהגי האבלוּת של המזרח הקדום שׂכרו "יודעי נהי", מקוננות מקצועיות שנשאו קולן, ליצור אווירת נכאים. במצרים הפרעונית אף שרו ורקדו סביב למנוח.
בספר 'מעבר יבוק' מטיף רבי אהרן ברכיה לתקוע בשופר בטקס הקבורה כדי להגן על החיים שלא ישלוט בהם מלאך המוות. בתקופת התלמוד השתמשו בחלילים להשמיע ניגונֵי אֵבל, ולאחריה בספרד נהגו ללוות את ההספד בתוף מריָם.
אחרי המוזיקה, שמבטאת בצלילים ווֹקלים ואינסטרומנטלים כאחד תנודות (וִיברציות) חדוֹת של הנפש, לובשת הקינה מילים. במסורת ישראל היא צורה פיוטית עתיקה, מקינתו האישית של דויד על שאול ויהונתן ועד קינתו הלאומית של ירמיהו במגילת איכה, סוגה שהלכה והתפתחה לתוך ימי הביניים.
קינת מיכל הוא על אחיהַ, יהושע, שנפטר בגיל שש בנסיבות טראגיות. הכאב רב־השנים על האובדן הכבד פרץ מתוכה החוצה, גם אם בעקיפין ולא תמיד באופן מודע, דרך גיטרות ומיקרופונים. פה לראשונה קרם עור ומילים.
למילים בשירתהּ של מיכל פרז נוי יש אפוא גם תפקיד מוזיקלי, לא רק מילולי, ולעיתים הן נודדות לשדות הסמנטיים ולקונוטציות - משמעויות הלוואי שלהן - בזרם תודעה, דמעה וזעקה. אנטונן ארטו ניסח את תהליך הדיטוֹקס הנפשי כך: "כדי להשמיע זעקה, עליי להתרוקן".
ואנו קהל הקוראים, כתֵיבות תהודה של תופֵּי עור, מתמלאים בה, נרעדים ונרטטים.


אלי יונה, ינואר 2023