שלומית

"היא לא אויב, החברה הזאת. היא מראה.

ולפעמים — מה שמכעיס, הוא גם מה שיכול לרפא."

כאשר גופתה של שלומית, חוזרת בתשובה כריזמטית, רבת־סתירות ומעוררת השראה, מתגלה בקצה חורשה סמוך לקריה החרדית — נשלח עודד, פסיכולוג־קרימינולוג חוזר בתשובה, "לרחרח בעדינות" בין אנשי המקום.

אבל שלומית איננה זרה לו.

הוא פגש בה בעבר, בין כותלי כלא הנשים, במסגרת מחקרו.

אז היא הרשימה אותו.

ועכשיו — היא אינה מרפה ממנו.

ככל שהחקירה מתקדמת, מתבררים לא רק קורות חייה של שלומית, אלא גם פני החברה שבתוכה חיה:

חברה סגורה ותובענית, שלא תמיד יש בה מקום לבעלי תשובה כמותה — או כמותו.

על רקע זה נרקמות גם שאלות זהות רחבות יותר, ביניהן תיאוריה נרמזת על שורשים יהודיים אבודים בקרב פלסטינים.

בכתיבה רגישה ורבת־שכבות, אריאלי רוקם עלילה איטית ומהורהרת, דרך דיאלוגים חכמים, שתיקות רועמות, וסבך מוסרי שאין לו תשובה אחת.

וכשהאמת סוף־סוף נגלית — היא אינה סוגרת דבר.

שלומית נותרת בלתי מפוענחת,

ועודד — איש שנשלח לפענח אחרים — ניצב בצומת מוסרית,

מול שאלה שלא הייתה שם בתחילת הדרך,

ושלעומתה, כל מה שידע על עצמו, מתערער.