שפתי תפתח משיב רוח 85
תקציר
דבר העורכים
כשהתותחים רועמים, איך הנפש מתגייסת למערכה? על מה אנחנו צריכים לכתוב? על מה אנחנו צריכים להתפלל? האם תפקידה של השירה הוא לזעוק את אימי המלחמה, כפי שזעק אורי צבי גרינברג:
"אֱלֹהִים בָּאוּ דָּמִים עַד נֶפֶשׁ, כָּל חַי בְּקִרְבֵּנוּ
הֲרוּגָיו מוּטָלִים לוֹ לְמַעְלָה מֵרֹאשׁ
וְזֶה סִינַי וְזֶה נְבוֹ עַכְשָׁו…"
או לתבוע את השפוי והיפה גם בתוך האפלה הגדולה, כפי שהתעקשה לאה גולדברג:
"וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב".
בגיליון זה של "שפתי תפתח: תפילות שממשיכות להיכתב", הזמנו כותבות וכותבים להתחבט בשאלות הללו. קיבלנו שירים שבהם התייחסויות מגוונות, המבטאות את המתח בין השותפות בכאב העולם לבין ההתכנסות במלחמות הנפש מול עצמה; בין התפילות העתיקות ש"לא ישא גוי אל גוי חרב" לבין התחינה לשלום פנימי.
אנחנו מקווים שגיליון זה יכוון תפילה לסיום המלחמה הקשה באוקראינה ובמקומות אחרים בעולם, ומי ייתן ולא ילמדון עוד מלחמה.
