תפרחות נרקיסים שוקלות להניף ראש קטן אמוני

רעננות אקספרסיבית יוצאת דופן מאפיינת את שירתו של יעקב כהן. כרועה צאן במקצועו, וכמורה לחינוך מיוחד, לא נימי הנפש העדינים ביותר הם עניינו, כי אם הברוטליות של הקיום עצמו, ואִתה הוא מתמודד באמצעות תבונתו של המתבונן מן הצד ובעזרת הרפלקציה האמנותית. בשירתו ניכרות ההשכלה והסקרנות, הרגישות לשפה ולרובדיה, ההיכרות עם המקורות היהודיים כמו עם ספרות העולם; וגם המודעות ליחסי הכוחות החברתיים: מרכז ופריפריה, עיר וכפר, הון ועבודת כפיים, הנעלה והנלעג במה שמכונה "תרבות".
העולמות שבהם עוסקת שירתו של כהן מגוונים – היסטוריה, כלכלה, חיי הרוח, וגם בנייה באבן, מלאכות בית ופרנסה – אך בכל שיריו טבוע איזה חותם כפול של כעס וחמלה, של הומור ואימה. ניסיונו כאיש אדמה, איש הגליל המערבי, אינו מתורגם לפסטורלה תמימה, כי אם לתפיסה מקורית של השפה וגבולותיה, ובתוכם הוא מעמיד יצירה מקורית ונועזת, שחותם של אמת טבוע בה. "אֵינִי כְּמוֹתָם / הַשּׁוֹזְרִים אַהֲבָה וְגוּף וּמַשְׁמָעוּת בְּאָהֳלָהּ שֶׁל שָׂפָה, מְגֻחָכִים", הוא כותב, "יֵשׁ בִּי אֵיזוֹ נְקֻדָּה, בְּמֹתֶן שְׂמֹאל, שָׁם הַדְּבַשׁ הַנִּגָּר / מִתְגַּבֵּשׁ בַּחֹרֶף וּמַפְסִיק קִלּוּחוֹ".