85 שירי אהבות

נוטלת מן הכחול לתת מסביב לעיניה
להיות אחרת
וידה נרגעת
ואחר-כך היא מתרוממת לנוע על פניה, לאט,
כמבקשת משהו ונזכרת
במסרק ושערה נשמע, נשמע,
ממשיך לזרום על הכתף הערומה
ואחר-כך מושחת את שפתיה בארגמן
מושאל מחג רחוק ומסיימת חרש
ומזכירה לי מלכה מצירת עתיקה
ומהורהרת במקדש דומה וזמן אבוד
ונעורה, זורה שעה נוספת לרוח הערב
על פרט קטן וחשוב מאוד, כנראה, לפי פניה
ולבסוף, תודה לאל, תולה על צווארה
תכשיט נחושת רחוקה.
משהו כבד וירקרק.