מה דעתך על מעמד האישה בישראל בשנת
2024?

 מצד אחד, אני חושבת שמעמד האישה בשנת 2024 הוא כנראה מהגרוע ביותר שהיה אי פעם במאה העשרים. הפשעים המחרידים והבהמיים שבוצעו נגד נשים ישראליות ב-7 באוקטובר, רצח הנשים שנעשים על ידי המנהיגים האסלאמיים של איראן, דיכוי הנשים על ידי הטאליבן באפגניסטן קרו ללא הפגנות גדולות בעולם. זה מוכיח שתנועת "גם אני" היא רק זיוף, נשים עם בעולם המערבי בוכות דמעות תנין שאינן משנות דבר. פמיניזם היום בכל העולם המערבי הוא הונאה מוחלטת.

העובדה שנשים כביכול פרוגרסיביות במדינות המערב אינן מרימות את קולן ומוציאות את גופן לרחוב בהפגנות מסיביות נגד הזוועות הנתמכות על ידי איראן, משאירה נשים בכל מקום בעולם פגיעות יותר מאי פעם, ומאפשרת השתלטות על העולם על ידי גברים אכזריים, אלימים ושונאי נשים.

מצד שני, כאן בישראל אנו רואים נשים זוכות ליותר ויותר כבוד בתחומים שפעם היו סגורים בפניהן. נשים שנלחמות בצבא, נוהגות בטנקים, מטיסות מטוסים ובמקביל הן אימהות, הן בחזית סוג חדש של הכרה ושוויון.

 איך את מחליטה על נושא הספר שאת מתחילה לכתוב?

אני לא בוחרת את נושאי הספרים שלי. הנושאים בוחרים בי. כשזה קורה, זה קסם, צירוף מקרי של משהו שאולי שמעתי על שכן, או שקראתי בעיתון, או משהו שקורה בחיים שלי, או סתם משהו שמכה אות פתאום כרעם ביום בהיר. הרעיון לספר החדש שלי, בשם ״האויב לצדי״, שיראה אור בסביבת החגים, הגיע מפגישה מקרית ברחוב עם חבר שהוא צייד נאצים שפיתח ידידות עמוקה, אפילו אהבה, עם אישה ליטאית שאיתה שיתף פעולה בפרויקט ספר משותף. היא הייתה צאצאית של אלה ששיתפו פעולה עם הנאצים, והוא נקרא על שם דודו הגדול, שנהרג על ידי נאצים ליטאים. וחשבתי: "וואו, איזה סיפור אהבה גדול בין אויבים". נושא לרומן צריך להיות בעל משקל, הוא חייב להיות מורכב מספיק כדי לכסות ארבע מאות עמודים, אז מיד ידעתי שזה יהיה נושא נהדר לרומן.

 מהן התחושות כאשר ספר שלך מתפרסם לראשונה?

כשהספר הראשון שלי יצא לאור, זה היה כמו להיוולד לעולם אחר; כל החלומות שלך מתגשמים. אבל עכשיו זה הספר הארבעה עשר שלי, אז הוא קצת שונה. יום ההוצאה הוא בדרך כלל רק יום אקראי שנבחר על ידי ההוצאה חודשים לאחר סיום הספר ועריכתו, ואף פורסם בעותק לא מוקרא המיועד למבקרים לפני יציאת הספר בפועל. אני חושבת שההתרגשות באמת עבורי היא כשאני מקליד את הפסקה האחרונה של ספר ואני מבין שהסיפור סופר כמיטב יכולתי. זה רגע של ניצחון, וגם של עצב כי אני נפרדת מהדמויות שחייתי איתן כל כך הרבה זמן. אבל ישנה שמחה גדולה בהגשמת הדחף היצירתי שלי ובהשלמתו. 

האם יש לך תקופות בהן את מתקשה בכתיבה, ואם כן, איך את מתמודדת עם זה?

בחיים שלי לא חוויתי חסימת סופרים. אולי בגלל שהספרים שאני בוחרת לכתוב מגיעים ממקום כל כך עמוק בליבי. אבל גם, כי כל ספר אחרי הספר הראשון שלי נכתב בחוזה שחתמתי מראש ותאריך יעד, שאם אני מפספסת אני צריכה להחזיר את הכסף! תתפלאו מאוד איזה תמריץ יצירתי זה! כשאני חותמת על חוזה, אני קונה לוח שנה ומסמן כמה עמודים ביום אני צריכה לכתוב כדי לסיים את הספר בזמן. ואני נצמד לזה. אם נושא של ספר מעורר בך השראה, כל מה שאני רוצה לעשות כשאני קמה בבוקר זה לכתוב.

 מהם האתגרים הגדולים ביותר לדעתך כאישה בתחום הספרות?

אני חושבת שבכל הנוגע להוצאת ספרים לאור בהצלחה, יש בדיוק אותם אתגרים לנשים ולגברים. חלפו הימים שבהם נשים סופרות צריכות לשנות את שמותיהן כדי להסתיר את המין שלהן. יש חריג אחד לכך; בעולם ההוצאה לאור החרדי שבו הם מתעקשים שהסופרת תבחר בשם זכרי כי קהל הקוראים שלהם לא יקנה ספר שנכתב על ידי אישה, אלא אם כן הוא מיועד לנשים ולילדים בלבד. אבל זה חריג. אני חושבת שהאתגר הגדול ביותר עבור סופרת הוא להציג בצורה מדויקת וברגישות את גיבוריה הגברים; אבותיה, ובניה וסבים. אחרי הכול, אנחנו כותבות על מה שאנחנו יודעות. למצוא את קולו של אדם ואת ליבו ומערכות היחסים שלו הוא גאונות הדמיון האמיתית. אבל הדבר נכון גם לגבי סופרים גברים. אני חושבת שהספר ״מיכאל  שלי״ של עמוס עוז, המסופר בקול אישה, הוא פשוט נפלא. למרות שיש לי הרבה דמויות גבריות, אבל לספר סיפור שלם מנקודת מבטו של גבר עוד לא ניסיתי.

טיפ או עצת זהב שאת יכולה לתת לסופרות חדשות או נשים שרוצות להתחיל לכתוב ומפחדות

העצה הכי טובה שלי לכל מי שרוצה לנסות להיות סופר, היא פשוט לכתוב. תן לעצמך את האתגר לעשות דף ביום. ואם אתה לא יכול לעשות את זה, הפוך את זה לפסקה ביום, או אפילו למשפט. אם אתה מוצא אלף תירוצים לא לעשות אפילו את זה, אז זו לא טרגדיה. אנשים רבים הם פשוט אינם סופרים, וזה בסדר. תפסיק להחמיר את עצמך. אולי אתה אוהב את הרעיון של זה, או רוצה להיות מפורסם. ישנן דרכים רבות אחרות להתעשר ולהיות מפורסם. סופר אמיתי לא יכול לחכות לשבת עם הדף הריק הזה ולהתחיל. לא לכתוב זה עינוי. אז קודם כל, תהיה כן עם עצמך. ואם אתה מוצא שאתה אוהב את הזמן שאתה מבלה בכתיבת הדף הזה, המשפט הזה, ולא רוצה להפסיק, המשך תמשיך כך. אם תכתוב עמוד אחד ביום, בעוד 365 ימים יהיה לך ספר.

 ונסיים במשהו מעניין שלא יודעים

לפני  עשרים שנה כתבתי ספר על חטיפה של חמאס בשם "הברית", זו הייתה כמעט נבואה למה שקורה היום. אנשים גם לא יודעים שמצד בעלי אני קרובת משפחה של אייל ברקוביץ וח"כ אלעזר שטרן.    

                                                                                                                                      לספרים של נעמי רגן