מאז השבעה באוקטובר כולנו חיים את ההיסטוריה בזמן אמת. מאות עדויות, יומנים אישיים ותיעודים נכתבו מאז, מנסים ללכוד ולעבד את מה שקרה, וביניהם בולטים הקולות שמספרים את הסיפורים האנושיים: מי היו האנשים שחוו את האירועים ממקור ראשון? מה עבר עליהם באותו יום או בחודשים שאחרי, ואיך הם פעלו ברגעים שבהם נדרשה גבורה שאין לה תחליף? הבאנו כאן חמישה ספרים שנכתבו בעקבות המלחמה - עדויות חיות של תקופה שעדיין נכתבת, וסיפורים שחשוב לקרוא, לזכור, ולהעביר הלאה.
מבפנים: עדות של חטוף שלא ויתר על התקווה
במה נותר לאדם להיאחז אחרי שנקרע ממציאות חייו, ממשפחתו ומהמדינה שלו? "חטוף" הוא מסמך כן ומצמרר, שנכתב על ידי שורד השבי אלי שרעבי. חבר קיבוץ בארי, שנחטף מעולמו בבוקר ה-7 באוקטובר. בגוף ראשון, בלי צורך בתיאורים להעצמת הדרמטיות ובלי פילטרים, הוא מתאר במילותיו-שלו את מה שעבר עליו במהלך 491 ימים בשבי בעזה: הפחד, הגעגועים, הרעב, לצד רגעים של רעות, חיבוק אנושי, ואמונה עיקשת שיחזור. זהו סיפור על הישרדות, אבל מעבר לכך זהו סיפור על כוח רצון, על אהבה שממשיכה לפעום גם בתוך מנהרה חשוכה, ועל הבחירה היומיומית לא לוותר.
מילים אחרונות שהופכות לזיכרון חי
יש מילים שלא נכתבות בשביל שיקראו אותן, אלא רק על מנת להיכתב. ובכל זאת, כשהן נקראות, הן חודרות ונוגעות ישירות בנפש. אלה הן המילים בין הדפים של "אם אתם קוראים את המילים האלה": אוסף נדיר של 49 מכתבים אחרונים, רובם לא פורסמו מעולם, שכתבו לוחמות ולוחמים שנפלו במלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר. יש בהם אהבה, פחד, אומץ, הומור, סליחה, תקווה - ובעיקר הרבה מאוד אותנטיות של חיים שנגדעו באיבם, ובכל זאת ממשיכים להיות שם, בין המילים. המכתבים מובאים כלשונם, כפי שנכתבו ביד רועדת או בלב שקט רגע לפני הקרב, ומשלבים מבט עמוק ובלתי אמצעי לנפש האדם ברגעים הכי אנושיים שיש. זהו ספר שמציין את החיים שראוי לזכור, ומסמל פרק היסטורי חשוב וכואב שנכתב בימים אלה בסיפור הישראלי. 
האם באמת היינו שבויים בקונספציה?
מה אם כל מה שקרה ב-7 באוקטובר לא היה הפתעה - אלא כתובת על הקיר שפשוט התעלמנו ממנה? "אמרתי לכם זה ג'יהאד" הוא ספר נוקב, אישי ובועט שכתב צבי יחזקאלי, עיתונאי ומסתערב שחי את השטח מקרוב. דרך עשרות סיפורים ועדויות, יחזקאלי מצייר תמונה שונה מזו שמסופרת בחדשות: מלחמה שמתנהלת בתודעה, בתרבות ובדת – ולאו דווקא על גדר הגבול. זהו ניסיון נוקב להבין את המרחב שבו אנחנו חיים, אבל לא בעיניים מערביות או ולא דרך ויכוחים אינסופיים בין ימין לשמאל - אלא באמצעות מבט ישיר לעולם הערבי כפי שהוא תופס את עצמו. הספר מערער מוסכמות, דורש להקשיב בין השורות, ומציע תובנה כואבת אך הכרחית: כדי לנצח את האויב, צריך קודם להבין אותו.
יומן של נשמה: מילים אחרונות שהן גם התחלה
חולם ולוחם הוא מסע אינטימי ונוגע ללב אל עולמו הפנימי של סרן אמתי גרנות ז"ל, שנפל בקרב בצפון הארץ בתחילת מלחמת חרבות ברזל. בגיל 18 אמתי החל לכתוב יומנים שבהם התבונן על חייו, על זהותו כמפקד וכאדם מאמין, ועל משמעות הקיום בעיניו. לאחר שנפל נמצאו היומנים ונערכו לספר על ידי אביו, הרב תמיר גרנות, ששילב בהם מחשבות ופרשנויות משלו - והתוצאה היא דיאלוג מרגש בין אב לבנו, בין חיים לגעגוע. בין דפי הספר מופיעים גם ציורים שציירה אימו של אמתי, אביבית, בהשראת הכתיבה - וכל אלה נשזרים יחד ויוצרים דיוקן נדיר של לוחם עדין-נפש שחי חיים של עומק, מוסר, אהבה ואמונה. זהו ספר שמצליח, גם בעידן של ציניות, פייק ניוז ומסכים, להזכיר מהי נשמה גדולה באמת.
עזה שלא הכרנו
הספר "עמוק בעזה" אמנם יצא לאור כמה חודשים לפני אירועי 7 באוקטובר, אבל הוא שופך אור על אחת הזירות המורכבות והטעונות ביותר בישראל, מזווית שאינה זמינה לרובנו: תומר צבן, שהיה לוחם ביחידת המסתערבים "שמשון" בתחילת האינתיפאדה הראשונה, פורש כאן עדות אישית נוקבת מתוך פעילויות מסוכנות בלב עזה. הוא מתאר את הסכנות, הקונפליקטים, הדילמות והמחיר הנפשי שנלווה לשירות החשאי בשטח עוין. זה ספר פעולה מרתק, ובו זמנית זהו ספר על אנושיות בתוך מציאות מתוחה, על בחירות שעושים בשברירי שנייה, ועל השנים שבהן לומדים לראות את עזה לא ככותרת שגרתית במהדורות החדשות - אלא כמקום מוחשי, חי ומסוכן.
עד שיגיעו ימים טובים יותר
הספרים שהזכרנו כאן מתעדים את הרגעים הקשים ביותר שידעה המדינה בשנים האחרונות, ואולי מאז ומעולם. הם מעניקים קול לאנשים שהיו שם, ומזכירים לנו שגבורה היא לאו דווקא תכונה של גיבורים מהאגדות - אלא של אנשים אמיתיים, שחיו ופעלו ברגעים שבהם לא הייתה להם ברירה. אולי הקריאה בהם היא גם מעשה של גבורה שקטה משלנו: לא להסיט את המבט, אלא להישיר אליו עיניים.
