מפגש בין שתי נשים: ליאורה, רופאה פסיכיאטרית שחייה עומדים על פרשת דרכים, ושירה, צעירה שמזה שנים אחדות חיה כנזירה בודהיסטית בהודו.

"יונתן התכווץ לתוך עצמו. כתפיו הורמו וצווארו שקע לתוך חזהו, עיניו נעצמו ופיו נפתח בצווחה אילמת, מוחו ריק ממחשבות זולת זו המהדהדת באולם הכרתו האפל: זה הסוף, זה המוות, הסוף, המוות. לפני שנהגתה המלה "שלוש" עמדה הצרחה "אני אגלה, אני אגלה" לפרוץ מגרונו. אולם הספירה נפסקה והמלה "שלוש" לא נהגתה. במקומה עלו מאחורי גבו של יונתן קולות חרחור והשתנקות שהסתיימו במהירות ואחריהם השתררה דממת מוות. יונתן, כולו רועד, לא העז להסתובב. כאשר פנה סוף־סוף לאחור, ראה שהגווייה של רענן שרועה על כיסא הפיקניק בנינוחות, רגליה פסוקות ברחבות, ראשה מוטה מעט ימינה בשלווה, ועל צווארה הופיעה מעין העוויה מוזרה, כמו חיוך עקום מרוח בדם. שפע של דם. פרצי דם עלו מצווארו של רענן, מכתימים בשלוליות אדומות רחבות את הז´קט, את החולצה ואת העניבה, את המכנסיים ואת היד השמוטה האוחזת באקדח עם משתיק הקול. הדם נזל על האדמה והכתים אותה. הכול סביב הוכתם בדם שפרץ מצווארו המשוסף של רענן. בקצה העין הבחין יונתן במטושטש בגב של דמות, ראשה מכוסה בכובע גרב, החומקת בין העצים ונעלמת במהירות."

הרבה אכזבות יש בחיים המתעתעים שמתאר דייב מרגושס, הרבה הפתעות, אך גם לא מעט נוחם בתקווה לעתיד מבטיח.

בין הסמטאות והכנסיות של אוטרכט, פראג ומאינץ מתנהל מרדף אחר אלמוני אשר מחבל במנגנונים