בספר רב-עוצמה זה, הפילוסופית הנודעת מרתה נוסבאום מלמדת סנגוריה על חשיבותם של הלימודים הכלליים בכל רמות החינוך. לטענתה, פתיחות דעת ורוחב דעת, עושר תרבותי וחשיבה ביקורתית, דמיון אמפתי והבנה אמנותית הם תשתיות הכרחיות להגשמת האנושיות, לאזרחות דמוקרטית, לצדק חברתי ולאחריות גלובלית. נוסבאום חוששת כי השחיקה המדאיגה שאנו עדים לה זה כמה שנים במעמד ההומניסטיקה, וראיית הרווחיות הכלכלית כחזות הכול מכרסמות ביכולת שלנו לבחון בביקורתיות סמכות חיצונית ומדיניות שלטונית, ופוגעות בכשירותנו להתמודד עם בעיות גלובליות מורכבות והרות גורל.

מה זה "לחיות כמו פילוסוף"? חייב להיות קשר בין חיי פילוסוף לבין תורתו? בעיני סוקרטס, "אבי הפילוסופים" במערב, פירוש הדבר היה לחיות על-פי האמת שאתה חותר אליה, לממש בהתנהגותך את דרך החיים הנכונה בעיניך, ובעיקר לתת לעצמך דין-וחשבון על מעשיך: רק אלה הם החיים שראוי לחיותם. האם כך פעלו גם פילוסופים אחרים? לאו דווקא. רבים (היום הם כנראה הרוב) רואים בפילוסופיה תחום עיוני בלבד, מקצוע אקדמי שאינו מחייב דרך חיים כזאת או אחרת.

בלחיות כמו פילוסוף ג´יימס מילר בוחן את גלגוליה של המסורת הפילוסופית לסוגיה, דרך סיפורי חיים מרתקים של שנים-עשר מגדולי הפילוסופים. אחרי סוקרטס נפגוש כאן את סיפוריהם של אפּלטוֹן, אריסטוֹ, דיוֹגֶנֵס, סֶנֶקָה, אוֹגוּסטינוּס, מוֹנְטֵן, דֶקארט, רוּסוֹ, קאנט, אֶמֶרְסוֹן, ניטְשֶה – כל אחד והגירסה שלו ל"דרך חיים", פילוסופית או לא. והוא לא בוחן, אלא מתעלם – בכוונה וללא התנצלות – מפילוסופים מפורסמים שחייהם ממש לא ראויים להיות לנו מודל לחיקוי. אכן, חומר למחשבה.

דיוֹגֶנֵס הסתובב ברחובות עם פנס דולק, באור יום, והכריז "אני מחפש אדם"; אוֹגוּסטינוּסגילה את אלוהים בתוך עצמו; רוּסוֹ שאף לחיים של צדק מוחלט, אם כי חייו הפרטיים לא היו בדיוקהתגלמותהמוסריות; ואילו קאנט חתר לקבוע אמות-מידה של מוסר אנושי שיהיו תקֵפוֹת לכל אדם, בכל זמן.

הספר לחיות כמו פילוסוף מחזיר אותנו אל השורשים העמוקים של הפילוסופיה, אותה "אהבת החוכמה" העתיקה, ומנסה לענות על כמה שאלות שנוגעות לכל אחד מאיתנו: מָהם חיים טובים ומהי הדרך הנכונה לחיות, וגם מה מקומה של הפילוסופיה בתוך כל זה.

המונח "משמעות החיים" עלול להישמע עבור רבים מיושן ומשונה, משהו שדורש הצלפות סאטיריות מצד מונטי פייתון או דאגלס אדמס.