ביוני 1967, בעיצומה של אופוריית מלחמת ששת הימים, לצד חלומות מגוונים שצצו בישראל על שכנות טובה, על סיפוח, על אוטונומיה, ומה לא, נכנסה הממשלה מיד להילוך גבוה של ניסיון, תמים ואופטימי, להגיע לפתרון בעיית היחסים עם תושבי השטחים שנכבשו כמעט בהיסח דעת בסערת המלחמה.

אלא שדי מהר, במרוצת שלוש השנים המתוארות בספר, התברר שהדו־שיח בין היהודים והפלסטינים הוא דו־שיח של חירשים. הצד הישראלי, ברובו, חושב במסלולים ריאליים ופרקטיים ולכן מוכן לפשרה, ולעומתו, הצד הפלסטיני מדבר במונחים של צדק, אלא שצדק הוא מוחלט ואינו מכיר פשרות.

בספר הזמן הפלסטיני מגולל ההיסטוריון יואב גלבר את מסכת הניסיונות שעשו ממשלות ישראל להגיע לפתרון המקווה, את מעורבות ארצות הברית, את היחסים החשאיים שנרקמו בין ירדן וישראל, ואת צמיחתם של הפלסטינים לעם, כולל המעמד הבינלאומי שרכשו לצד השתלטותם על ממלכת ירדן. את הספר מסיימת הדרמה עוצרת הנשימה של ספטמבר 1970 בירדן, הקרויה ספטמבר "השחור", שלו הסתיימה אחרת, היתה מובילה את אזורנו מי יודע לאן.

יואב גלבר הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה ומחברם של ספרים רבים העוסקים בתולדות היישוב, המדינה והסכסוך, ובהם התשה, קוממיות ונכבה, שורשי החבצלת, מולדת חדשה, למה פירקו את הפלמ"ח ותולדות ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת־העולם השנייה.