אני לא רוצה לכתוב תיאורים תלושים, אני רוצה לכתוב אמת. על שנים של צמא ועל הרווייתו, על נחיתה לא רכה, על עולם שבחוץ. ובפנים, בפנים לא שקט.
כמהים לעצמאות אבל חוזרים לגור עם ההורים. חושבים שאנחנו יודעים הכול אבל לא יודעים איך למלא צ´ק, ומה זה תיאום מס, ואיך להגיד "אני אוהב אותך". ואיך לקבל. אנחנו קמים בעשר עשרים ושתיים בבוקר במיטות סתורות, בלי חולצות, מסתכלים אחד לשני בעיניים, וצוחקים. צוחקים ממבוכה, מדיכאון, מאֵבֶל, וכי פשוט מצחיק.
לא הכול מורכב, אבל הכול מורכב. אם כל חמור הוא לא סוס, אז כל סוס הוא לא חמור. חיים מבוססי אקסיומות? הנחות על גבי הנחות? אבל, אם אקפוץ מהצוק הזה עכשיו, מי מבטיח לי שאמות? אנחנו בודקים את עצמנו מתמטית. הקובייה נפלה שלוש פעמים על אדום, אז עכשיו היא תיפול על שחור. בטוח. זה בטוח. לא הלך לי שלוש שנים, אז זו הולכת להיות שנה מדהימה. בטוח. אני רק מקווה שאבא הדליק את הבוילר.

מה שונאים הירושלמים בירושלים? את כל מה שיש בה. שונאים את הזבל שפולש לחייהם, כאילו הוא משריץ ומתרבה מבין הסדקים. שונאים את האור שחושף כל נקבובית של טינופת, את הממזרים שגרים ברחובות, את השתיינים חסרי הבית שכמו לטאות נחים בצִדי המדרכות. את הקבצנים הירושלמים הם שונאים, את התיירים המצווחים, מעוררי החֵמה. שונאים את הרעש, את הצעקות, את הטירוף שמבעבע ועולה על גדותיו. שונאים את אנשי הציבור, את הפילנתרופ

נעמי היא מעצבת וילונות נשואה לא באושר. את סודותיה המסוכנים היא מיטיבה להסתיר מן העולם, אך אמא שלה יודעת הכול. בין השתיים נכרתת ברית משונה: אני אהיה אשת הסוד שלך ואילו את, לכי ומצאי את אחיך האובד.

אדם ואדוה, זוג צעירים תל אביביים תוהים וטועים, כורעים תחת נטל החיים בכרך הגדול. אדם שואף להיות סופר, אף שאינו מצליח