כשסגן אסלנסקי המצחין גונב מקפטן תחתונים את עצמת העל שלו, העולם כולו נמצא בסכנה!

להזכיר, ללמד, לענות, לתודה, ליום השבת, למנצח – אנחנו קוראים את מזמורי תהלים בגעגועים ובתקווה, בלב נכון ובנפש צמאה.

המזמורים מספרים לנו סודות ומגישים לנו הוד והדר, חורזים מילה למילה ומגלים עולמות טמירים. אין לנו שירים נאמנים מאלה. כל אימת שנבוא אליהם נמצא את מבוקשנו.

מאה וחמישים קריאות אישיות בספר זה, כנגד מאה וחמישים פרקי תהלים. בנימין לאו מתעכב על כל מזמור ומציע לו אופן קיום חדש: פנימה.

מפגשו של לאו עם מזמורי תהלים הוא למעשה דיאלוג פנימי הקשוב לשני מקורות: האחד – מילות המזמור ששוברות מחיצות ואומרות קדושה; השני – משמעותן הסגולית של המילים, כפי שהן מהדהדות בנפשו ברגע הקריאה.

בספר כלולים כל ק"ן המזמורים, ולצדם מסתעפות הקריאות.

לאו מדייק ובה בעת מגלה מעוף מחשבתי. הוא מציע לנו תהלים כפי שעוד לא קראנו. תהלים שנוכל לדבר גם אל עצמנו.

אַייבִי מַחֲלִיטָה לִהְיוֹת טוֹבָה. טוֹבָה-טוֹבָה. הֲכִי טוֹבָה בָּעוֹלָם.
בִּין לֹא מְבִינָה לָמָּה, וְאַייבִי מַסְבִּירָה: מִי שֶׁטּוֹבָה, צִפּוֹרִים וְחַיּוֹת הוֹלְכִים בְּעִקְבוֹתֶיהָ.

אֹסֶף מַעֲשִׂיּוֹת עַל גִּבּוֹרוֹת נוֹעָזוֹת וְרַבּוֹת פְּעָלִים, כָּל גִּבּוֹרָה וְיִחוּדָהּ: אַחַת גְּבוּרָתָהּ בְּאֹמֶץ לִבָּהּ, אַחֶרֶת בִּנְחִישׁוּתָהּ הָרַבָּה לְהַשִּׂיג אֶת מַטְּרוֹתֶיהָ, גִּבּוֹרָה נוֹסֶפֶת מִתְאַפְיֶנֶת בִּמְסִירוּתָהּ הָרַבָּה, וְגִבּוֹרוֹת אֲחֵרוֹת סְגֻלָּתָן בִּיכֹלֶת הָאַהֲבָה הָאֵין סוֹפִית שֶׁלָּהֶן וּבְטוּב לִבָּן.