מדוע אותה יצירה נשמעת אחרת בביצועים שונים? מה בעצם עושה מנצח, ומדוע יש כה מעט מנצחות? כיצד משפיעות הכלכלה, הפוליטיקה והסוציולוגיה על עולם המוזיקה? והאם במוזיקה קלאסית יכול להיות הומור?

לד זפלין, אשר מעטה של מסתורין הילך סביבה תמיד, הייתה ועודנה אחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר בכל הזמנים. דרך שורה של אלבומים רבי מכר, מסעי הופעות מיתולוגיים ומקבץ מרשים מהשירים הפופולריים ביותר במאה ה-20...

“הָלַכְתִּי לִי בְּלַיְלָה סְתוּר רוּחוֹת וּמְאֹהָב / וְרוּחַ הַפְּרָצִים שֶׁלְּךָ רָקְדָה׳ — שירתו של יאיר דברת מעניקה מבט קודח בחיים — בתשוקה, באהבה שאי אפשר לתאר את העולם בלעדיה, באכזבה כשאהבה נדחית, בקנאה, בייסורים של הקנאה — באכזריות הבלתי־נמנעת שנוצרת כשהאהבה נהפכת לה לאהבה שאין לה סיכויים, בבדידות שמתגוללת בחדרים של הלב. שירתו מעניקה אצילות מיוחדת לרגישות, לאינטנסיביות של הרגישות, לספקות. לחששות. ללבטים. זוהי שירה בעלת קול אישי ייחודי. בלי להעמיד פנים. בלי פוזה. בלי זיוף. הישירות, הפשטות, הטבעיות, החופש, שבאים לביטוי בשירתו של המשורר, מגיעים אלינו. ‘וְנַעַר שְׁכֶמִי הִתְרַגֵּשׁ לְכִוּוּנִי / וְהוּא מִשֵּׁשׁ לָרִאשׁוֹנָה אֶת קְצֵה הַיָּם׳ — השירה של יאיר דברת מזכירה לי ציפור פצועה מנתרת בעקבות מה שעבר עליה, שעובר, שיעבור, כשברקע קולות של שמש עצובה״.

הביוגרפיה של דיוויד בואי היא יותר מסיפור של אמן מצליח. עיתונאי הרוק מארק ספיץ מציג את התמונה המקיפה ביותר של אחת מהדמויות הצבעוניות, המשפיעות והחמקמקות ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. הוא מצייר את דיוקנו של אדם שידע תמיד ללכוד את רוח התקופה, להשתנות יחד איתה ולהפוך לנציג שלה.