פקחתי את העיניים. אור השמש כבר החל לחדור לדירת החדר הקטנה שלי.

“הָלַכְתִּי לִי בְּלַיְלָה סְתוּר רוּחוֹת וּמְאֹהָב / וְרוּחַ הַפְּרָצִים שֶׁלְּךָ רָקְדָה׳ — שירתו של יאיר דברת מעניקה מבט קודח בחיים — בתשוקה, באהבה שאי אפשר לתאר את העולם בלעדיה, באכזבה כשאהבה נדחית, בקנאה, בייסורים של הקנאה — באכזריות הבלתי־נמנעת שנוצרת כשהאהבה נהפכת לה לאהבה שאין לה סיכויים, בבדידות שמתגוללת בחדרים של הלב. שירתו מעניקה אצילות מיוחדת לרגישות, לאינטנסיביות של הרגישות, לספקות. לחששות. ללבטים. זוהי שירה בעלת קול אישי ייחודי. בלי להעמיד פנים. בלי פוזה. בלי זיוף. הישירות, הפשטות, הטבעיות, החופש, שבאים לביטוי בשירתו של המשורר, מגיעים אלינו. ‘וְנַעַר שְׁכֶמִי הִתְרַגֵּשׁ לְכִוּוּנִי / וְהוּא מִשֵּׁשׁ לָרִאשׁוֹנָה אֶת קְצֵה הַיָּם׳ — השירה של יאיר דברת מזכירה לי ציפור פצועה מנתרת בעקבות מה שעבר עליה, שעובר, שיעבור, כשברקע קולות של שמש עצובה״.